כמעט חודשיים עברו חלפו הטיפולים הכימותרפיים ואני נשארתי להתמודד עם השאריות שלהם (הכימו והסטרואידים) בגוף.
#רקאומרת, לא מתלוננת. בעצם קצת מתלוננת בעיקר לעצמי, ומקסימום לאיש שאיתי. אני מקטרת תוך כדי חיפוש אחרי מה שיעשה לי טוב.
כשהרגליים, הידיים נפוחות וכואבות, אני אעשה כפיפות בטן, פלאנק, עמידה על הראש ותרגילי ידיים. אני אשב לכתוב ואצא לצעוד. אלבש משהו שעושה לי שמח ואלך לעבוד.
ולמה את לא נחה עם רגליים למעלה? מנוחת הנפש יותר מאשר מנוחת הגוף.
אתם שואלים ( שואלת בשבילכם😋)
כי זו דרכי, כך לדעתי אני מזרזת את החומרים החוצה מגופי. התרופות הללו באו לעזרי ועכשיו היתרה צריכה לצאת והפעילות עוזרת לי לומר להם יפה שלום.
הפרדה הפיזית, התהליכים הפיזים שעוברים עלי, משפיעים לי על הנפש, ויש ימים שלמרות כל מה שאני עושה אני עייפה מהכל. כואבת בלי יכולת להסביר וזה גורם לי להיות חסרת סבלנות עד עצבנית. ובעיקר מתכנסת לעצמי ואז אני שוב עושה ספורט וכותבת. לפעמים יוצאת לקפה, לאוויר שבחוץ, מחפשת מה יעשה לי נעים, ישכיח לי אותי לזמן מה.
לא כותבת כדי לקבל מחיאות כפיים. כותבת כי המילים סוללות לי דרך לבריאות ובכלל.
לכל אחד דרך משלו ויותר מהכל, לדעתי, חשובה בריאות הנפש וכוח המחשבה שלנו.
לפחות כך אצלי. כך אני מתמודדת עם כל הכאבים, ועם נעה הלא יפה שאני רואה במראה.
חשוב שתדעו שההחלמה היא לא רק מה שרואים, אני, למשל, נראית טוב כמעט בכל מצב. (כנראה מפאת הידיעה שתכף ארגיש אחרת, יותר טוב 🙃)
אבל את מה שאני עוברת בתוכי, גוף ונפש, אי אפשר לראות ולכן אני משתפת את שאני כותבת.
אני כותבת כשכואבת, כותבת כשמאושרת. כותבת שעצוב, כותבת ששמח.
מתרגשת וכותבת, כועסת וכותבת. זו מתנה להיות את\ה
בסוף זה מסתדר תמיד זכרת לקבל את המצב תהיה טיפה סבלני תראה מה שחשוב עכשיו
זה בטח אמיתי וזה כואב לא כל כך פשוט לאבד את הלב בסוף זה מסתדר גם כשנראה שאתה רחוק מזה רחוק מעצמך
שהכאב ימצא לו חברים לטייל איתם בלילה אתה סיימת לוותר על האמת שכל יום מבפנים היא צועקת שכבר די לה עוד מחכה שתתעורר עוד מחכה שתתעורר
Comments