סתם אחת :)

עודכן ב: 20 מאי 2019


אני אישה אחת מתשע, בעצם כבר אחת משבע, אישה שסרטן השד הגיע לבקר אותה באמצע החיים שלי. בזמן שחשבתי שהנה אני פורחת וזורחת, מוצאת עוד דרכים מעניינות ומתאימות יותר למי שאני, לחיות את החיים הללו. לחיות ולהיות במלואי בחיים שלי. הסרטן הגיע וטלטל אותי כאילו הייתי ענף דקיק על עץ חסון. הרוח הפנימית התחזקה בד בבד עם הסערה שהטילה אימה וכמעט ושברה את הענף הרך שהייתי. סרטן הוא או היא :) מחלה שעומדת מנגד ומחכה שאת בכוחות הפנימיים שלך, את לבד, בתוך הטורנדו המפחיד הזה, תדעי להרפות ולהתמסר לטלטולים ולרוח שתרקיד אותך מעלה כמו ספירלה. אֲת היא זו שצריכה להרגיש שאת הג'יני שיוצא בסערה מהבקבוק וממלא לעצמך את רצונות הלב שלך שלא תמיד הקשבת להן. אֲת הג'יני שמתרחב וגדל כשהוא מקשיב לקול של עצמו, וכשהוא גם הולך אחריו הוא גדול מִדי כדי לחזור למנורה ממנה יצא. :) מה פתאום נזכרתי ולמה אני כותבת על זה שוב? יש בנינו הרבה מאד נשים שהתמודדו ומתמודדות עם סרטן, לאוו דווקא השד, אבל אני אשאר הפעם, ברשותכם, במקום המוכר לי היטב. כולן, בלי יוצאת דופן, מעוררות התפעלות, השראה וחיוך בהתמודדות שלהן. כל אחת ואחת, מתמודדת בדרכה שלה. לכל אחת יש את היכולות שלה ואין אחת שזהה לשניה. יש דרכים דומות, יש דרכים שמתחברות, יש מקבילות. אבל כל אחת בדרכה ואין כאן נכון או לא נכון. מבין חברותי הוורדות יש נשים שהתמודדו ומתמודדות יום יום בדרך מעוררת השראה, הערכה ואהבה. הן מתמודדות עם סרטן שהגיע, הן הסתכלו לו בעיניים ומצאו דרך לשחרר אותו מהן, לחלק לא קטן מהן זה פשוט ככה ללא אירועים דרמטיים בדרך. יש משא שנשאר, יש חששות שמלוות אבל הן ממשיכות את החיים שלהן לרוב, עם הרבה יותר נוכחות בתוך עצמן.

כולן, בלי יוצאת דופן, מעוררות התפעלות, השראה וחיוך בהתמודדות שלהן.

אז מה אני רוצה לומר? במדיה הווירטואלית, ברשתות חברתיות למינן, בתקשורת, בעולם, אנשים מחפשים 'סיפורים'. אנחנו מחפשים דברים להתרגש מהם, כאלה שיעלו בנו דמעות, או יגרמו לנו לצחוק בקול גדול. סיפורים שיגרמו לנו להקשיב להם בפה פעור ובלב הולם. כאלה שישאירו בנו חותם שיגרמו לנו לחשוב על החיים שלנו ואיך אנחנו הופכים אותם למשמעותיים עבורנו. הריאליטי שנכנס לחיינו בכל מדיה אפשרית, גורם לנו לחפש את ה'סיפורים' המאתגרים יותר, אלו שיש בהם ספירלה או לולאה בעלילה, היא מסתבכת, הופכת מורכבת יותר. משהו בסיפור כזה של מישהי אחרת, שם את סיפור חיינו, לכאורה, בפרופורציות. אבל, גם פרופורציות הן דבר יחסי, ומה שקשה ומאתגר לאחת יכול להיות ריצה קלילה במדרגות, לאחרת. אפיה, לדוגמה, בשבילי היא משחק ילדים ולאחרת זה לעלות את הר המידוריאמה. לאחת גירושין הם השבר הסורי אפריקאי בחיים שלה ולשניה הן צליחת הכינרת. כל אחת מאיתנו עם נקודת המבט והדרך בה היא בוחרת לראות את החיים שלה. ואני לא מדברת על לראות את החיים שלי אל מול האחר, אלא שלי אל מול עצמי, מול השלם שמרכיב אותי. לא קל לחיות חיים בחברה מבלי להביט סביב ולראות איך האחרת מתמודדת, איך האחר עושה, איך הם מצליחים, או כושלים, איך ההם חיים כל כך אחרת ממני. להסתכל סביב וללמוד זה חשוב עד מאד. לא פעם ההקשבה לדרך אחרת משלנו מפרה אותנו, מעוררת בנו מחשבות ורגשות על הדרך שלנו ומאפשרת לנו להרשות לעצמנו לשנות, אם נבחר בכך.

לכל אחד מאיתנו יש את הסיפור שלו, את הקול שלו, את הדרך שלו,

אבל, מאד חשוב שנזכור, כל הזמן, שלכל אחד מאיתנו יש את הסיפור שלו, את הקול שלו, את הדרך שלו, והרוב הגדול שלנו חי את הסיפורים הלכאורה פשוטים של החיים, :) והקול הזה של הסיפור הפשוט לעתים נחבא, פחות נשמע כי הוא לא מספיק מושך בעולם התקשורתי בו אנחנו חיים. הסיפורים הללו, הקולות הללו צריכים להישמע כדי שנזכור שבעצם כולנו רוצים לחיות במלואינו, כל אחד ואחת מאיתנו רוצה לשמוע קולות שדומים לקולות שלו. קולות שכשנשמע אותם הם יהיו קרובים לשלנו שנלמד להעריך את מי שאנחנו בזכות שאנחנו חיים אותם מתוך האמת שלנו עם הקשבה לסביבה. ושנדע שגם אנחנו יכולים אחרת אם נרצה.

148 צפיות
  • Facebook
  • YouTube
  • Instagram