כל הזמן חיפשתי לי חיים אחרים, עד שגיליתי שאני יודעת לעשות לי חיים משל עצמי. כשהתחלתי לחיות את חיי, הבנתי שחלק נכבד מהזמן שלי, חייתי חיים של אחרים. חייתי חיים שציפו ממני או שחשבתי שמצפים ממני. הקשבתי לקולות החברה, הנורמות, החינוך, הסביבה, הקשבתי לכל קול אפשרי, חוץ מלקול הפנימי שלי.
הנמכתי אותו, הסברתי לו שהוא לא מבין את החיים ואני צריכה להיות פתח וצינור לחיים של אחרים, בלי שהבנתי שזה מה שאני עושה.
ואז, עיני וליבי נפקחו והבנתי שאני לא באמת חיה את חיי, אלא מטולטלת בין חיים של אחד לחיים של השני.
מתרגשת בשביל האחד, נעצבת עבור השני, נמצאת עבור כולם, אבל נעלמת בשביל עצמי.
כן אני קצת מגזימה, פה ושם חייתי בשביל עצמי 😎 , אבל המרכז שלי, אפעם לא היה אני. ככה חונכתי וגדלתי.
ואני לא מאשימה!! ככה כולנו, או רובינו חונכנו וגדלנו שאנחנו לא המרכז של עצמינו, בודאי אם גדלנו בקהילה סגורה כמו קיבוץ.
באיזה שהוא שלב הבנתי שהחיפוש המתמיד שלי נובע מכך שאני לא באמת בודקת עם עצמי את הדברים, אני לא באמת מקשיבה לקולות הפנימים שלי. שם בנקודה המטלטלת הזו, והיא הייתה מאד מטלטלת, עשיתי עם עצמי חשבון נפש קשה ולא תמיד נעים.
הייתי צריכה להסתכל על חיי עד כה ולומר לעצמי שזו כנראה מי שהייתי צריכה להיות עד עכשיו וזהו, מעכשיו אני אחרת, אני מוצאת את הדרך והקול שלי!
זהו חשבון נפש לא קל להחליט לא להביט לאחור, כי אם אביט לאחור איהפך לנציב מלח, אקפא שוב, או אחזור להתחשבן עם העבר שלי, עם מי שאני הייתי.
אז נשמתי עמוקות והחלטתי להתאהב בעצמי, לגלות את החיים שלי, את מי שאני בתוך העולם והחיים הללו, את מי שאני רוצה ויודעת להיות. להשתמש בכל הידע וחכמת החיים שרכשתי במשך שנות חיי, הפעם לטובת האמת האישית שלי, לטובת חיי הפנימים, לטובת הקולות שנשמעים בתוכי.
מאד פחדתי, חששות מכאן ועד אין סוף שאגו בתוכי:, "השתגעת? המפלצות שבתוכך יצאו החוצה, כולם יראו את הכיעור שלך ושבך, אף אחד לא יאהב את מי שאת, ואת הקול שאת תתחילי להשמיע," ואני הסכמתי לחבק לתוכי גם את הקולות הללו, לא לבד.
נעזרתי באנשים ששמעו וראו ונתנו מקום לקולות שלי, שלא נבהלו גם מהקולות הצורמים שבתוכי. התכנסתי לתוך עצמי, התקרבתי לאלה שקיבלו את מי שאני והתרחקתי מאלה שרצו שאשאר כמו פעם, אלה שרצו שאמשיך להקשיב לקולות חיצוניים.
ולא מתוך רוע הם רצו זאת, אלא מתוך האמונה הפנימית שלהם שכך צריך להיות או, כך הכי נכון לי, מהמקום הטוב שלהם, רק שעבורי הוא היה פחות טוב.
נכנסתי עמוק עמוק לתוכי, נתתי לכל הקולות שלי, לכולם כולם לשאוג את עצמם ובתוך הבליל הזה, מתוך הסימפוניה הבלתי גמורה שלי התחלתי להלחין את המוסיקה של נעה גביש. :)
מאז, אני מלחינה אותה כל יום, לפעמים תו מצטרף, ואקורד הולך, לעתים זה סטקטו לפעמים לֶגטו.
אבל, זה שלי, גם אם יש בזה משל האחר, היום זה תמיד שלי.
וכשאני חיה בשירה את הקול שלי, פתאום גם התו הפחות יפה, המכוער, המזייף, זה שאולי לא תמיד בטון הנכון, או באוקטבה הנכונה, נמצא בתוך השלם שאני וגורם לי, להיות תזמורת נעימה ונכונה לאוזני. וכשהקולות שבי והמוזיקה שבתוכי נעימה לי, אני רוקדת את החיים שלי יפה וטוב גם בעיני אחרים. כך לפחות זה נראה לי וזה מה שחשוב.
או, כמו שאני תמיד אומרת שאני טובה לעצמי, אני הרבה יותר טובה לאחרים.
