“בואי אני מחכה לך” ארבע מילים וגם אם הם לא בהפתעה גמורה הן תמיד גורמות ללב שלי להישמע כמו סוס שמנסה להיות ראשון במרוץ, ואם מישהו יסתכל עלי באותן שניות הוא יראה ילדה בת 17 שלא ממש יודעת מה לעשות עם עצמה.
במקרה הזה אני מסודרת עם הוראות, יש כמה כללים בסיסים שעלי לדאוג שיהיו או שלא יהיו כשאני מגיעה אליו, וכמה זה מקל עלי כשההתרגשות שלי בשמים, כשהמוח לא מתפקד.
הסיטואציה הפעם היא מיוחדת במינה עבורי, עבור כולנו, אני לא בדיוק מי שהייתי שבועיים לפני כן וזו פעם ראשונה מאז שאנחנו ביחד שאני זקוקה למקום שלי. לתת לנפש שלי להיות על הברכיים, נטולת רצונות ואחריות.
אין לי מושג אם אצליח להתמסר לכמיהה הגדולה הזו שלי.
אם רק אוכל לשחרר הכל הכל. לתת לו את השרביט והכתר שלי כשאני נכנסת בדלת ולשכוח מי אני ומה עברתי כשאני כורעת על השטיח שהוא פורס לי, מולו.
אני מתלבשת ומתארגנת על אוטומט, “וגיא?” אני שולחת לו תוך כדי.
“הוא יגיע ישר מהעבודה. תודיעי לי כשיצאת.” המילים מרקדות מולי כשאני נעמדת מול המראה ומביטה על השפתיים החיוורות מידי לטעמי.
אני מושכת עליהן אודם עדין ביותר והפנים שלי מאירות אלי בחיוך, “עכשיו את יפה עבורו.”
רעש ווטסאפ מסב את תשומת ליבי, אני מציצה, זה לא אחד משני הגברים שלי ואני ממהרת מכדי לקרוא אותו, מכניסה את הטלפון לתיק נועלת את הבית ויורדת אל הרכב.
“יצאתי.” אני נזכרת לשלוח לו בתחנת הדלק את ההודעה שביקש. “כבר לפני כמה דקות.”
מזמן לא הסתובבו לי פרפרים כאלה גדולים בבטן בדרך אליו. הפעם תנודות הכנפיים שבתוכי שונות מהרגיל.
זו התרגשות מהולה במחשבות.
אני מנסה לא לחשוב. מגבירה את המוזיקה שברדיו ומתמקדת בדרך. זו שעה בה מתחילים עומסים ואני מחפשת את הדרכים לחמוק מהם.
“אני כאן.” אני מסמסת ומביטה על עצמי במראת הרכב, האודם עדיין על השפתיים, אני מחככת אותן זו בזו ומחליטה שזה מספיק.... ההמשך כאן... https://amour.co.il/lipstick/
