כמה אני שונאת שכואב לי


עכשיו, כואב לי, ואני חסרת סבלנות ולא מוצאת לגופי מנוח,

הסבלנות שלי סובלת, היא עכשיו ממוקדת בלנסות להבין למה כואב ואיך מוותרים על הכאב

כמה אני שונאת שכואב לי, ותוך כדי שכותבת, שמה לב שאני משתמשת במילה שנאה, כמעט אך ורק כשהיא קשורה לכאב, חולי, או, אי נוחות פיזית שמגיעה ממקורות בלתי ברורים או ידועים. יכול להיות בי כעס על כל מיני דברים, כעס גדול אפילו, אותו לעיתים אשליך על מקלדת או אחרוט בעיפרון על דף, אבל שנאה, לא רגש שימושי אצלי. מה עושים עם שנאה, לאן היא מביאה אותי, אותנו? לא מוצאת את הרגש הזה יעיל, גם לא כדי לפרוק תחושות כאב או כעס. הדחפים וההתנהגויות שיוצרת השנאה ברוב המקרים מובילים לטרגדיות, אסונות ובעיקר איבוד העצמי בתוך הרגש הזה. זה לא שניצוץ מְרֶגש השנאה לא צץ פתאום, לעיתים ברגע של כעס או עצב שמצליל אותי לנסיקה בין זיזי סלעים מסוכנים. אז הוא צץ ואני מציצה בו חזרה ואחרי כמה מילים קצרות, אנחנו מבינים, השנאה ואני, שלא רק שטוב לא יצא מהתחושות שהיא מזרימה לי בגוף, אלא כלום לא ייתרֶם כאן לא לה ולא לי. ידי נאחזות בזיז הבטוח הראשן שנקרה בדרכי ואני מטפסת חזרה יד אחרי רגל, ישבן מניף חזה אל על וכבר הנוף נראה יפה יותר, והאופק מקבל צבעי זריחה מחויכים. אבל עכשיו, כואב לי, ואני חסרת סבלנות ולא מוצאת לגופי מנוח, משו השתבש שם בפנים ואני לא מצליחה לזהות את המקור שלו. הסבלנות שלי סובלת, היא עכשיו ממוקדת בלנסות להבין למה כואב ואיך מוותרים על הכאב הזה שמלבה את השנאה העצמית כלפיו, או אולי זה בעצם כּלפָּי.


הסבלנות שלי סובלת, היא עכשיו ממוקדת בלנסות להבין למה כואב ואיך מוותרים על הכאב


כואב לי, ואני חסרת סבלנות ולא מוצאת לגופי מנוח,

כעס על חוסר הקשבה שלי לגוף שלי ולעצמי? אולי, כיוון שגופי ואני צלחנו את השנה הזו בהרבה פחות קשיים וחוליים מהצפוי, קשה לי לקבל שיתכן ויש מערכות או איברים שנחלשו מעט והם צריכים זמן אהבה והתאוששות גדול ממה שהנפש והמוח שלי יכולים לראות? כמה שהזיכרון שלי קצר, כשמדובר בכאב ובכלל ברגשות קשים ותחושות לא נעימות ודואבות. הרי רק לפני פחות מחודשיים סיימתי שנה שבה גופי ונפשי ספגו מתקפה שמעולם לא נתקלו בה. חומרים קשים ורעילים הוכנסו לגוף שלי שלא היה רגיל אפילו לא לאופטלגין או אנטיביוטיקה. העור והורידים שלי מעולם לא פגשו מחטים ואינפוזיות בתדירות כל כך גבוהה כמו השנה. במשך כשבעה חודשים למדה היד שלי לקבל באהבה ובסלחנות את הידיים האוהבות שדקרו אותה וחיפשו את המקום הנכון שדרכו יעבור החומר ויחסל את התאים ההרסניים שהחליטו לבקר אותי, ובאותו בזמן אולי יפגע קלות, גם בתאים הטובים שבי. הגוף שלי ואני למדנו לקבל בשמחה וברוחב לב את החומרים עצמם, לעזור להם להגיע למקומות הנכונים בגופי. הנפש שלי כבר שנים לא חוותה כאלה עליות ונסיקות של בין תקווה לייאוש, בין אהבה לאדישות. כאילו התיישבה ברכבת הרים שטסה והסתחררה בין חושך לאור כמעט יומיומיים. גם הנפש שלי למדה להיפתח ולנשום אליה בסלחנות, סבלנות ואהבה את שעות העצב, הכעס והפחד. למדתי לתת יד לאי הבהירות ולחוסר ודאות לרקוד איתם טנגו וולס צמודים ולקוד קידה בראש מורכן ומודה, כשהתשובה נראית לעין. כל כך הרבה למדתי על עצמי, את עצמי ואותי מול כל אלו שסובבים ואוהבים אותי, מדוע למידת התמודדות עם כאב כל כך קשה לי, מעוררת בי עדיין רגשות קשים? אולי קשה לי להקשיב לכאב שצומח מגופי, חוששת ממה שהוא יאמר לי? אולי מפחדת אני, לתת לו לשים ידיו על מותני ולסחרר אותי במחול הסלאוו עד שאבין לשם מה הוא הגיע? אתחיל ואשים גם את שנאת הכאב שלי בצד, אסביר לה שעלי להקשיב, לאהוב, לכבד ולקבל את קריאות חלקי הפנימיים, הגשמיים כמו המעופפים, כי רק כמִקשה אחת, גוף במלואו עם נפש שלמה נוכל לחזק אחד את השנייה ולרקוד את ריקודי המלחמה האינדיאנים שיעזרו לי להדוף פולשים קטנים כגדולים.


אולי מפחדת אני, לתת לו לשים ידיו על מותני ולסחרר אותי במחול הסלאוו עד שאבין לשם מה הוא הגיע?

  • Facebook
  • YouTube
  • Instagram