לפעמים יש לי הרגשה שהכל מפחיד אותי.
קמה בבוקר בפחד מהעולם כולו.
למה?? אין לי מושג.
זה ימים שכאלה. אבל משהו בבוקר, שפעם היה לי חגיגה הפך למטלה.
לקום בבוקר מהמיטה, לעשות את הצעד של לקום פיזית מהמיטה ולא לחזור אליה, הפך בשנים האחרונות לקושי, אתגר, אפילו מטלה. הבדיחה היא שאני לא אוהבת לשכב יותר מידי. מצב מאוזן זו לא התנוחה האהובה עלי, כמעט בשום מצב צבירה שלי.
כך שאין לי טיפת הבנה למדוע ולמה הגיע הקושי הזה בשנים האחרונות.
כמעט כל חיי, ברגע שהייתי פוקחת את עיני הרגליים היו מוצאות את הרצפה ויאללה מתחילה את היום. ובשנים האחרונות זה הפך לחוויה מאתגרת. כל בוקר מחדש, זה מטורף לדעתי.
היום ישבתי עם עצמי ועשיתי לי חקירה פנימית, לנסות להגיע ללמה ומדוע אני מאותגרת כל כך בבקרים.
התשובה המאד מוכרת הגיע אלי מהר מאד.
אני גם יודעת שהיא לא לגמרי מדויקת ולכן החלטתי להשאיר אותה עומדת בצורה כזו שהיא תהיה לי מול העיניים אבל שאחקור לעומק גם אותה.
שאלת המשמעות, התוחלת, היעוד שלי בעולם הזה, ולא מהמקום הגדול, לא מהמקום של להגיע לאלפי ומליוני אנשים, אלא מהמקום הפרטי והאישי שלי.
אני כבר יודעת שאני מצוינת באחת על אחת. מול קבוצות קטנות.
אני יודעת לתת ובעיקר אוהבת להיות בשביל אחרות, גם אחרים :) עם הגבולות שלי שלמדתי בעבודה קשה, כי פעם לא היו גבולות בין אני לעולם והיום יש.
לא פעם אני מזכירה לעצמי שעצם היותי כאן, הוא המשמעות והתוחלת. עצם הבאת עוד אנשים נפלאים לעולם זה יעוד ומשמעות עצומים.
ועדיין כל פעם מחדש מפליא אותי הפער בין איך רואים אותי לאיך אני רואה אותי.
ואין מה לעשות, ה-איך אנחנו רואים את עצמינו, הוא בסופו של דבר מה שקובע.
אז אני משתדלת לזכור שהנוכחות שלי עושה טוב. מאפשרת ונותנת אהבה וחיוכים להרבה אנשים.
אבל אני רוצה חיוך פנימי ברוב הימים אצלי, וזה לא קורה. לפעמים זה קורה רק מאמצע היום וזה משגע אותי.
יש כמה דברים שמפריעים לי מול עצמי. דברים ואתגרים שאני לא מצליחה לרדת לשורש שלהם ואולי אם הייתי מצליחה היה לי יותר פשוט הכל.
המילים שאני כותבת, כבדות, אבל ככל שהן כבדות, אני נעשית יותר קלילה.
הייתי רוצה לחיות יותר בקלילות. לא כל החיים צריך לעבוד קשה, ואני לא מדברת רק על עבודה למען הפרנסה והחיים הטובים, אלא גם העבודה הפנימית שאני עושה כדי להיות כמה שיותר שמחה עם מי ומה שאני. ואני בסכה כזו מול עצמי.
זה לא שאני לא אוהבת אותי, זה הענין שקשה לי לקבל ולאהוב אותי כשאני לא בעשייה, כשאני לא בתשוקה, כשאני מרגישה שאני לא מביאה משהו למרחב הציבורי בעולם הזה.
יודעת שעצם זה שאני מביאה אותי בדיוק כמו שאני, בנדנדת החיים, ביושר, בכנות, עם כמה שיותר הומור, עם קרן אור או קשת צבעונית שתמיד נמצאת, גם כשאני בתהום, זו נתינה נהדרת אז למה זה לא מספיק לי?
למה הבור שלי, שבי, שאני לא מתמלא?
מישהו שמח בשבילי עכשיו - השיר של קרן פלס במלואו