המועקה הזו של הבוקר, מתחילה להתבהר.
לא באמת להיות ברורה אלא כזו שאני יכולה להתחיל לשוחח איתה.
קודם כל אני מתחילה להבין את דילמת הבוקר שלי.
אני מתעוררת, אבל לא מצליחה להקים את עצמי מהמיטה.
כשאני קמה מהמיטה, לוקח לי לא מעט זמן עד שאני נכנסת לפעולה של ממש.
שני הדברים הללו הם יחסית חדשים בחיי.
זא הם כבר קיימים כמה שנים, אבל באון אנד אוף, והם מחריפים.
פעם כשהייתי פוקחת עיניים, גם הגוף והמוח שלי כבר היו ערים לחלוטין, כך שלזנק מהמיטה היה קל ולהתחיל את היום היה פשוט יחסית.
פשוט התחלתי, כל יום מה שהיה צריך לאותו יום, לעשות, להיות.
היום אין לי הרבה צריך, ואני מייצרת עשיה.
יש לי המון לעשות. לקרוא, לכתוב, לאפות, ללמוד, לתרגל, להתאמן פיזית ועוד ועוד.
פעם הבוקר היה הכייף הזה שלי. פתאום הוא כבר לא.
אני לא מצליחה לעשות את כל זה כשאני מתעוררת. והיותר גרוע עבורי הוא הענין שאני לא מצליחה לקום מהמיטה ושם, בדיוק שם מתחילות המחשבות והתחושות שמורידות ומקטינות אותי.
הבוקר, יום ראשון של שבוע חדש, עשיתי שיחה עם עצמי כשאני עדיין במיטה.
הזכרתי לעצמי מה ומי אני ומה עשיתי כל חיי עד היום.
התמקדתי בקטנות, לכאורה, לא לעשיות הגדולות והמוכרות החוצה, אלא לאלו הקטנות, המשפחתיות, הדברים שבעצם, הם מהות קיומנו. אנחנו כאן כדי להיות, כדי לתת את הטוב שבנוכחותנו. אנחנו כאן כדי ליצור עוד יופי ונועם בעולם שלנו, ולא תמיד ולא כל אחת צריכה להיראות ולהישמע בקול גדול.
כשגורמים לנפש אחת לחייך, פותחים אפשרות לעולם ומלואו, שאותו נפש תיצור ויצרה, לחייך.
אני מאד משתדלת להיות שם, במקום הזה שמרים את המבט הטוב והמחייך.
אז עברתי על ימָי, והסברתי לבור ההוא שנפער לו בבקרים,
שזה דבר ענק לעשות ואני מתמלאת ממנו באותם רגעים. ואותם רגעים צריכים להזכיר לי את עצמם כשהבור מרתק אותי למיטה.