שמתי קצת אודם וצבע לגבות וגם צעיף שעבורי הוא עדי לצווארי, בשבילי!
חשוב לי צבע שיהיה שמח בעיניים ובלב, גם כשמצב הגוף והנפש קצת איי איי איי :)
תשישות היא מילה חדשה לי
יותר נכון הרגשה חדשה לי. אני מכירה את המילה שנים ויובלות אבל לא זוכרת אותי מרגישה אותה בשום צורה ואופן בחיים שלי.
השבוע האחרון, הימים האחרונים,למען האמת זה כבר התחיל אחרי הטיפול הראשון של הכימו, אני מבינה פתאום שזו התחושה.
תחושה שקשה לי לתאר אותה.
תשישות, זה לא הנפש מותשת, סוג של חוסר
הגוף ריק מדרייב, אין שום התפוצצות בתוך הגוף, איך שום חיות.!!
למשל אני מחפשת משהו טעים לאכול, שיעשה לי טוב בבטן, שאחרי שאוכל אותו תהיה לי אנרגיה, אפילו הפעולה של לאכול ולשתות היא פעולה מאומצת.
הדיבור- אני שומעת את הקול שלי, אני מרגישה ושומעת את צליל הקול שלי שונה, מפלס דרכו החוצה.
אני חושבת שהעיניים שלי זה המקום היחיד שלא תשוש :)
כנראה שהפעם המסע שלי הוא ללמוד את תורת התשישות.
לא יודעת למה זה קשור, אם זה לגיל שלי, או לחומר קצת יותר חזק שהוכנס לגוף שלי. אולי הגוף לא היה מוכן לו מספיק או, לא ממש הבין מה קורה לו ואולי פשוט צריך זמן ללמוד להתמודד איתו.
אבל זו בהחלט חוויה מאד חדשה לי.
תשישות, חוויה שאני ממש לא מכירה ואני בטח עוד אנסה להבין אותה יותר כי אני צריכה להבין מה זה אומר לגבי, מֶעֶבר לכך שזה לא נתן לי לעשות כלום אלא רק את המינמום שאני צריכה ,לקום, לאכול, לתפקד.
היו דברים שלא הייתי חייבת אז פשוט לא עשיתי, לא הייתי מסוגלת.
הרגשתי כמו שק קמח שלא מסוגלת להזיז את עצמי.
ואין שום ספק שהספורט, ההנעה הזו כן עוזרת להפיג מעט את התשישות הזו.
אבל אני לא יכולה להיות כל הזמן במצב של תנועה, כי מנוחה גם נדרשת כאן
ונוספים לתשישות הזו עוד כל מיני מיחושים, כאלה שלא ממש מאפשרים לאכול.
הספורט נותן לי איזה שהוא תמריץ, גם אם זה לכמה דק או שעות.
ובקיצור תשישות what are you telling me, עוד שיעור לחיים
