"אלוהים נתן לך במתנה...
נתן לך דברים כלכך יפים
להביא ילדים
להאזין לשירים, לבחור צבעים..."
מתנגן באוזני עכשיו.
האוזניות הכתומות
יושבות נחמד על הקרקפת הריקה משיער שלי
מחכה לתוצאות בדיקות הדם.
שעה שלמה וארבע אחיות, עד שמצאו וריד נחמד ופעיל.
איה המתוקה, מחייכת צוחקת.
"כמה יפה לך כך, מתלבשת קוּל
את לא צריכה כובע, מתאים לך קרחת, את קולית."
כשאני נכנסת לחדר 22 בקומה העשירית
בבניין אריסון
ורואה את איה נעלם החשש, המתח מתפוגג
והחיוך על פני וזה שבליבי
גדֵל ומתרחב, ממלא את גופי באוויר
ואנדורפיניי מצב הרוח עפים מעלה מעלה.
נשים בלבן, נפשות טובות, גם את המקטרים מכילות
מחייכות, מלטפות.
ספירת הדם חוזרת
ואיה במבט אוהב ועצוב
לי אומרת:
"תרומבוציטים ברצפה
הרופא בך לא ייתן לגעת."
אני שואלת, "אולי? כל שאר הערכים
מערכת החיסון במצב מצוין
רק התאים הקטנים
של נהר הדם, אלו ששומרים
על זרימתו התקינה
שלא יזרום מהר מידי
שלא יצור אבנים וסלעים
החליטו שקשה להן."
איה מלטפת במבטה
"אל תהיי עצובה ומאוכזבת, החומרים עבודתם עושים
שם זה ניכר, בשִברי תאי הדם, האחראים על קרישת הדם."
שני האהובים יושבים לידי דוממים, מחבקים במבטם, בנוכחותם.
אני נוסעת הביתה
קופסת הדמעות נפתחת, הן מציפות, אך אינן יוצאות.
שני האהובים יושבים לידי
דוממים, מחבקים במבטם, בנוכחותם.
הכאב שלי קשה להם.
מאוכזבת מעצמי, על הקושי לקבל ולהכיל
את מהמורות הדרך.
בורחת אל מתחת לזרם המים החמים, מקום המפלט שלי.
שם הדמעות מצליחות לזלוג מעט
הראש והנפש משוחחים, מנסים להבין
את האישה הזו, שעדיין לא יודעת איפוק,
סבלנות וקבלה.💕
