רק כמה מילים, על איים של שגרה, בלי אודם הפעם
ושוב אני מסבירה לעצמי מהו הסטורי שלי?
זהו הרצון שלי להזכיר לי את הטוב. הצורך שלי לכתוב, לדבר את מה שקורה לי תוך כדי.
בתקופה הזו ההבדלים בתחושות בין יום אחד למשנהו גדולים מאד, ואני זקוקה לזכור את השמחות הקטנות שעוזרות לי בימים הנמוכים יותר, כמו למשל הספורט:
בימים שלא היה לי כוח, לאכול או להרים את היד, הליכה נמרצת, לא ארוכה, הזריקה בי אנרגיה אפילו רק לזמן קצר.
אני לא אדם שמסתדר עם שגרה באופן קבוע, לכן אני מנסה להכניס לי איים של שגרה שיצרבו בזכרוני, שיזכירו לי מה מרים אותי והתיעוד הזה עוזר לי.
על הדרך אני בטח מטפטפת טיפים :) ולא, אני לא מחדשת כלום לאף אחד, אבל ככל שנשמע יותר על מה עוזר, מאפשר זה ידגדג לנו לנסות שוב.
אחת המוטואים שלי הוא "תשוקות מרפאות", סלוגן שלא הגיע יש מאין.
כי כשאני מצליחה להביא את עצמי להתרגשות פיזית או נפשית\רגשית היא עוזרת לי לעלות מעל הקושי, החולשה הפיזית או הנפשית, ההתרגשות, העשייה בתשוקה עוזרת לי לצלוח את האתגר.
אחד הדברים שלמדתי בשנים האחרונות ובתקופה האחרונה במיוחד הוא: להקשיב לעצמי. ברגעי חולשה וגם ברגעי הצלחה של עוד צעד אחד קטן.
אני מאד שמחה שאתם מלווים אותי {למרות חוסר המיקצועיות} זו עוד שמחה קטנה שנותנת אנרגיה, כמו הספורט <3
תודה :)
