"אני שונא להיות צודק אבל, הגושון שמיששנו הוא סרטני בדיוק אותו סוג שהיה שם לפני כמעט חמש שנים."
אומר לי בפנים נעימות הרופא המקסים שלי.
"כוס אמק," אני ממלמלת בלי קול, "חמש שנים, הרי חמש שנים זה הגבול, ואני עוד רגע שם, אם עברתי אותו אני בטוחה," ככה לפחות חשבתי.
אני עדיין עומדת, כף ידי בין שתי כפות ידיו של הכירורג הארגנטינאי שלי.
אני מחייכת ודמעות מציפות לי את הנשמה.
מתיישבת בכסא מופתעת, הייתי כל כך אופטימית למרות העיניים הדאוגות סביבי.
הוא בא כדי ללמד אותי עוד משהו שאני עדיין לא יודעת מהו אבל, תוך כדי טיפול פרקטי בענין אברר גם את זה :)
אני תלמידה טובה, ואנחנו נפרד כידידים כאלה שלא רוצים יותר לראות אחד את השני 😊
הרופא שלי מדבר, שולח אותי לסדרת בדיקות מקיפה ודחופה לפני ההחלטה על איך מטפלים.
אני רושמת, האוזניים שומעות, היד כותבת, הפה שואל שאלות אבל הראש מריץ סרטי קולנוע במוח, מקומדיה היסטרית לטרגדיה יוונית :P
ובתוך כל זה אני רועדת, הדופק של הלב ומקלעת השמש דופק לי בראש ומזכיר לי שהכל בסדר, הכל בסדר, הכל בסדר❣❣
אני נכנסת למקלחת, המים שוטפים ממני הכל ומשאירים אותי רק עם היכולת לדבר עם הגוף שלי.
אז בשורות טובות הגיעו ❣❣❣
אין גרורות!!! רק גוש סרטני שובב באותו שד.
ביום חמישי הקרוב אכנס לניתוח, בו אפרד, לצערי הגדול, משד שמאל שלי.
כן, לא פשוט להיפרד מאיבר בגוף שלנו, ובטח איבר המכיל בתוכו כל כך הרבה מהאישה שאני.
ומכיוון שהעור שלי עבר הקרנות השחזור יהיה לאט לאט כמו החילזון שאני :)
קודםקולאני מתמסרת לטיפול הפרקטי בגושון הלא חביב הזה ומנסה להקשיב עוד יותר עמוק לקול שלי ולאט לאט אתפנה להבין מה הוא רוצה לומר לי הפעם, בבד בבד עם להמשיך ולהיות מי שאני השמחה והאוהבת.
בחרתי לקבל את פני האביב ואותי המלבלבת בתספורת 🙃
