אז היו לי כמה ימים של למטה, של כבד שכזה, ולמרות שאני מכירה את עצמי כבר מעל ל50 שנים, עדיין ימים כאלה מטרידים אותי. חשש קטנטן שאולי זה כבר לוקח אותי למקום של ממש דאון שלא קרה לי הרבה בחיים {היה לי דיכאון קל אחרי הלידה הראשונה, ועוד אחד קליל אחרי השלישית}. הפעם הסיבות לתחושות שלי היו מאוד ממוקדות, זאת אומרת עניינים של החיים.
זה לא היה סתם מצב רוח רע, כבד. לא סתם איזו שהיא תחושה שאינני יודעת למה הגיעה. זה הגיע עקב אוסף של סיבות ראליות מהחיים, דברים שקורים לנו. חלקם אלו דברים שצריך להתמודד איתם וחלקם אלו דברים שיתבררו במשך הזמן, פשוט צריך לחכות.
ציפייה, המתנה במיוחד כשאין לגמרי בהירות בסופה היא לא פשוטה לי, לוקח לי זמן להרפות ולהרשות לעצמי להיות בתוך האי וודאות וכיוון שאני כבר מכירה את עצמי אני מרשה לעצמי גם להיות בתחושה הכבדה הזו. אני מרשה לעצמי להגיד ולדבר את מה שכבד לי. אני מרשה לעצמי לשתף במדיה החברתית בכל דרך שבא לי לחלוק. לפעמים, אני פשוט מוצאת את האנשים שאני יכולה לחלוק אִתם את העומס שיש לי בלב, אלה שמבינים שעכשיו רק צריך להקשיב, רק לשמוע, בלי לתת עצות ורעיונות, רק חיבוק וחיוך אולי עוד מילה מחבקת פשוט להיות שם. כיוון שאלו לא דברים שצריך לפתור בשיחת נפש.
פה ושם בחיים יש דברים שלא באמת תלויים בנו.
למה אני כותבת את זה בבלוג?
כי אני חושבת שאנחנו צריכים לדבר גם על המקומות האלה שלא תמיד בשליטה שלנו וללמוד להתמסר ולשחרר את עצמנו לחוסר השליטה הנוכחי והזמני הזה. לא תמיד אני יכולה להיות בהיי ולראות את היופי והטוב בכל רגע ודבר נתון. "שום דבר לא שווה להרגיש ככה, קחי הכל בפרופורציות" אמר לי חבר טוב.
לעתים גם אם אני מסתכלת על זה בפרופורציה המתאימה, זה לא תמיד משפר את התחושה העכשווית. זה שאני חיה, לא אומר שאני לא שואפת לחיות יותר נכון לי וקרוב אל עצמי. זה מותר וזה בסדר כי ברגע שאני מאפשרת לעצמי להיות קצת בלמטה, בדאון, בכאב, בכעס, בחוסר האונים או אז אני יכולה להתמודד אִתו.
אם בכל פעם שאהיה במצב רוח רע או בסיטואציה שמורידה לי את מצב הרוח, אחשוב על כך שאסור לי להיות שם, אני אהיה עסוקה בכך שאסור לי, שזה לא טוב לי לנפש ולגוף. אני אהיה עסוקה ב - צריכה להיות במקום יפה ומחייך - כשאני לא באמת יכולה להיות שם עכשיו, אני אהיה מתוסכלת פי שתיים או שלוש.😔
מה שאני מנסה להגיד זה ש: מותר! ואפילו צריך לפעמים, להיות גם במקומות שפחות נעימים לנו ולא להתבייש בהם ולא מיד לנסות לצאת מזה בשמחה וריקודים. אני מדברת על עצמי ועל אלו מכם שדומים לי, זה כמובן מאד אינדיבידואלי לכל אחת ואחד. אני צריכה לשהות בכל מקום שמתעורר ומעורר אצלי תחושות כאלה ואחרות, כמו היותי למעלה גם היותי למטה.
אני מכירה עוד ועוד אנשים שצריכים להיות בהם ומותר, מותר לך, מותר לי, מותר לנו. במיוחד כשאני יודעת להבדיל בין משהו זמני למשהו שגורר אותי לשקיעה ארוכה. אני מחייכת, אני צוחקת גם במקומות הללו, אני גם יכולה לבכות תוך כדי החיוך והצחוק אבל, אני נמצאת במקום הזה נותנת לו מקום ואז, הוא מאפשר לי מקום לחזור לזכור שהכל בסדר ואם לא הרגע אז מחר. ובנתיים אני שומעת מוזיקה שעושה לי ריקוד פנימי כזה שמנענע לי את הגוף ומרגיע אותי, טוב גם יין טוב עושה את זה.
לחיינו אנשים יפים\ת, לחיי העצב והשמחה, הכעס והאהבה, לחיי הדרך שאליה אנחנו מרשים לעצמנו להתמסר.