הגוף שלי הוא רק שלי.
האיברים שלי הם רק שלי.
כן גם ה #שיפוציצי, השדיים, או כל שם אחר שתבחרו להם.
ואם יש לי את הצ'ופצ'יק במרכז, בצד או בכלל לא. אם הם בגודל שווה, סימטריים או לא זה רק ענין שלי.
עומדים, נופלים, יושבים, רצים, גדולים, קטנים, זה הכל שלי.
של הלב, הראש והגוף שלי
מה שהכי חשוב זה איך אני מרגישה איתם, כשאני מתלבשת ויוצאת החוצה מהקונכייה שלי לעולם הגדול.
חזיה בשבילי היא תכשיט, אקססורי.
כשאני מתלבשת לפעמים אני עונדת חזיה לפעמים לא ואז שמלה או חולצה.
אני מביטה במראה ומתכנסת לרגע לתוך עצמי, מעיפה מבט נוסף לוודא שטוב לי ויפה לי עם בדיוק מה שיש לי. שנוח לי ונעים לי להסתובב ככה, ויאללה הלאה להמשך היום.
אני אוהבת את חוסר השוויון בין השדיים שלי.
אני אוהבת את הגב שלי עם הצלקת שעוצבה לי שם.
זו שכשאני מתעמלת אני מרגישה את שרירי הגב שעברו קדימה
זו שמזכירה לי שהגוף שלי עוזר לעצמו להירפא וגם להראות הכי קרוב למה שהייתי פעם.
כולנו מתלבשים גם במחשבה על איך אנחנו נראים בעיני אחרים אבל קודם כל וקול אנחנו צריכים להתלבש בשביל עצמנו. אנחנו במקום הראשון.
אנחנו צריכות לאהוב את איך שאנחנו נראות, כי זו לא הסימטריה והנורמה שקובעת לנו אלא, הלב המרוצה והשמח מעצמנו שקובע.
הלב והנפש הרגישה הזו שאוזניה לפעמים שומעות יתר על המידה קולות של נפשות אחרות.
אז כבר הרבה זמן אני יוצאת מהבית ויודעת שיש אנשים שיהיה להם להגיד על החופש שאני מרשה לעצמי עם ה #שיפוציצי שלי אבל, כל כך נעים לי וטוב לי ככה שאני בכלל לא רואה מבטים לא מרוצים של אף אחד.
אני רואה רק את החיוכים שפוגשים את העיניים שלי.
אני עובדת בחנות מיוחדת במינה - חנות לנשים שמתמודדות והתמודדו עם סרטן השד.
רבות מהן מגיעות לכאן כדי לקנות פרוטזות שד וחזיות מיוחדות כדי לטשטש כל א-סימטריה שיש להן, להסתיר צלקות. לכל אחת הסיפור שלה והקולות שלה מול עצמה.
כשאני עוזרת להן לענוד את התכשיטים\אקססוריז החדשים שהן רוכשות לעצמן, אני מנסה להזכיר להן שהיופי שלהן הוא לא הסימטריה המדויקת אלא האיך שהן מרגישות עם ובלי.
מנסה לעזור להן לאהוב את עצמן כמו שהן קודם כל בעיני עצמן. כי זה הכי חשוב.
איך אנחנו נראות בעיני עצמנו ולא איך אחרים רוצים שנראה.
זהו זה ה #קודםקולאני
留言