אל תרחמו עליי - תאהבו אותי!

עודכן ב: 27 אפר 2019


עצמת הרגשות וההתרגשות שיש בי מבפנים כמעט אף פעם לא הצליחה לעלות מעל פני השטח. איפוק זו מילה עדינה לחוסר היכולת שהייתה לי להחצין, להראות. לעיתים נדירות אני הצלחתי לבטא אותם כלפי חוץ כמו שהייתי רוצה, כמו הבפנוכו שלי. מלאה מבפנים תשוקות ותאוות החיים ...

החיים, הגורל, לא משנה איך נקרא לזה, זימנו לי הזדמנות יקרה מפז להכיר בערך האהבה שאני מקבלת ומחלקת ובערך עצמי, אפשרות לראות ולהבין שיש לי ולצִדי הרבה יותר ממה ששיערתי, יותר ממה שיכולתי לראות ולהכיל. הגידול הסרטני שהתגלה אצלי בשד לפני שנה בדיוק, (עליו כתבתי כאן) זימן לי מסע לידה מחודש של עצמי, הכרות אמיתית, עם הפחדים והשדים שהיו חבויים עמוק בארונות ליבי ראשי ונפשי.

בתחילתו של המסע התקשיתי לדבר על הסרטן, חששתי להגות את שמו, להוציא אותו מהארון, ליידע את הקרובים לי, לא היה לי שמץ של מושג לגבי תגובתם. התביישתי, חששתי, דאגתי וגוננתי עליהם מהתמודדות שהפחידה גם אותי. חשבתי שיקל עלי להשאיר אותי עם אלו הזקוקים לי.

מי בעצם זקוק לי ולהיות לצִדי? "אף אחד", עניתי לעצמי "רק מי שרוצה כי הוא אוהב אותי, כי אני משמעותית לו בדרך זו או אחרת". בד בבד עם התשובה הכנה והכואבת לעצמי, הבנתי שזכיתי. אני עדיין לא מצליחה להפנים כמה זכיתי. פתחתי את דלת הארון, ארון האהבה והאכפתיות, והסתבר לי שעלי להגדיל מידותיו, להוסיף מדפים, כי לא מעטים הם המלווים, האוהבים, האהובים, אלו שרוצים אותי בחייהם, כל אחד ואחת בדרכו.


"המשפחה והחברים ממלאים אותי כוח"

לא שואלת ולא שאלתי "למה לי?, וגם לא למה אני?" בשום רגע מהרגע שהועלתי על הסירה ונשלחתי לרפטינג בנהר הסוער שהיה ברור לי שכדי להחלים עלי ללמוד את עצמי מחדש. בנהר הגועש בו היה עלי להיות קשובה אך ורק לעצמי ולגופי שזעק לשינוי. כן שאלתי ועדיין שואלת במה זכיתי שהם כולם מלווים אותי בכזו אהבה, הקשבה והבנה?. חלק על גדות הנהר, אחרים בסירה ליד, במסוק מעל, חלקם איתי בסירה. והם יודעים, לא בהכרח תמיד משלימים עם העובדה שרק אני יכולה לחתור. זה מרגש, מחמם ומחבק לב ונפש.

אז למה עדיין לפרקים לא מרגישה ראויה? תחושת הלא שייכת, האחרת, הזרה, שמלווה אותי שנים, לא מרפה, כאילו מסרבת להתנתק ממני, על אף שמוקפת חברים, משפחה חמה ולא קטנה, מכרים ובעיקר, אהבה. אני שמחה ואוהבת את מה שיש לי, איתי ולידי ולמרות זאת, לפעמים, מרגישה אחרת. לא, זו לא בדידות, אני אוהבת להיות לבד עם עצמי. זו התחושה שאני לא שייכת לשום מקום ולשום דבר. הנהר השוצף והקוצף שלעתים איים לבלוע אותי בתוכו, הכריח אותי ללמוד לחתור באומץ ולבד, אך לגמרי לא בבדידות. בימי המסע הקשים ואלו הטובים וגם בימים אלו, כשמי הנהר מאפשרים לסירה שאני לשוט בהם ברגיעה מסוימת, גיליתי שאני כנראה שייכת למגוון רחב יותר ממה שהעזתי לחלום. למנעדים עמוקים וצלולים של אנשים וגם למנעדים הגבוהים ולעיתים גם הצורמים קמעה. אולי זו הסיבה שתמיד הרגשתי אחרת ולא שייכת, כיוון שאני סוג של צוענייה, פעם כאן ופעם שם. פעם כך ופעם אחרת. טועמת את החוויה הזו וכבר נמצאת בחוויה הבאה. חוקרת את החיים במקום אחד, חיה באזור אחר. עוסקת בתחום אחד וכבר לומדת ומסוקרנת ממשהו שונה. מאז ומתמיד שוחה, יותר נכון נמצאת בזרם אבל אחרת, לא מהדגים שבלהקה.

לבד, אך לא בודדה.

הפעם, במלחמה להוצאת וחיסול האלמוג {הגוש הסרטני} שהחליט לחדור מתחת למעטה עורי ולהתמקם לו בשד שלי, התיישבתי בסירה, מאד קשובה לכל הלחישות הפנימיות שלי, אלו שרק אני יכולה לשמוע ולחוש אותן, והתחלתי לחתור חתירה חזקה, מכוונת מטרה, כזו שאִתה הצלחתי להתמודד ולשוט בזרמי הנהר, גם בזרם השוצף והקוצף שלא הטיח אותי בסלע, אלא נתן לי מכוחו ונשא אותי מעל ולעתים גם מתחת מימיו הסוערים, עד שהגעתי אל הזרם הרגוע והשלו, בו אני שטה היום בשלוות מה, כל אונה ותא שבי נושמים אוויר כאילו נולדו מחדש ואני מכירה בשינוי שחל בי וכך אני יכולה לחתור חזרה אל הגדה בה ממתינים לי באמונה, אהבה וציפייה כל האוהבים בהם זכיתי.

בתוך המסע בנהר הגועש, מסע מלא כאב ופחד לצד הרבה צחוק ואופטימיות, למדתי ועדיין לומדת לאהוב את עצמי, כמעט כמו שאוהבת את העולם והאנשים שבו. כמו שהמקיפים אותי אוהבים אותי. כלל לא משנה לאן ואם אני שייכת, למי אכפת אם אני אחרת.





  • Facebook
  • YouTube
  • Instagram