האלמוג שלי

נעמדת לידו, מחכה בסבלנות שיסיים לתקן את החשמל שבחצר עבור הדיירים. הסבלנות ממני והלאה, אני לא באמת עומדת לידו בשקט וברוגע, אם הוא רק יביט בקצה עינו הוא יראה את גופי שולח ניצוצות של חוסר סבלנות משווע. כל כולי בפגישה הקרובה, זו שתפתח במקצת את מסך התיאטרון ותראה לי בסרט מהיר ביותר כיצד יראו חיי בעתיד לבוא, אלו היו המחשבות שהמו בראשי המאד לא שקט. שוב אני לידו; "חייבים ללכת" אני אומרת לו. הנסיעה אורכת כעשרים דקות שקטות ביותר, אני נוהגת, כולי מרוכזת במילים שיצאו מפי הרופא ואלו שאשמע בעוד דקות ספורות. עיני דרוכות לכל תזוזה בכביש, אך מוחי מעביר את הסצנות האפשריות, כשבן זוגי ישמע את דִברי הרופא, כיצד הוא יגיב, איך יתמודד, באיזו דרך יבין ויקבל את המילים המספרות לנו שהשמיים המוכרים לנו נופלים עלינו והוא יהיה זה שצריך לפנות לי בהם מקום? כחודש לפני כן צלצל הטלפון שלי כשטכנאית הממוגרפיה, זימנה אותי, עוד באותו היום לבדיקה חוזרת.

"הכל בסדר" היא עונה לשאלתי "משהו לא ממש ברור, כנראה לא צולם טוב והרופאה רוצה להיות לוודא, תקבלי תשובה עוד היום." היא מסבירה. לא. זה לא הרגיע את הציפורים הקטנות שהחלו לנקר לי בבטן. אכן היה ממצא לא ברור והרופאה קבעה לי אולטרסאונד לכמה ימים מאוחר יותר. הגעתי לאולטרסאונד, יודעת שזו תהיה אותה רופאה מודאגת אך חייכנית ועונה לכל שאלה. היא ואני רואות במסך גושים שונים מהרגיל אצלי, שוליים לא סדירים. הרופאה החביבה אך המאד מודאגת מסבירה לי עליהם תוך כדי שיחה מחויכת, אפילו מצחיקה. כשפה ושם היא מבקשת ממני לא לדבר כדי שתוכל לדייק באבחנת המיקומים בטני החלה להתהפך לה במחשבות מרחיקות לכת. ברגע כשקיבלתי את תוצאות האולטרסאונד לידי ונשלחתי לביופסיה, רכבת ההרים של המסע הנוכחי נכנסה להילוך והנסיעה על הפסים החלה להאיץ את הלמות ליבי. ידעתי שיהיה עלי לעבור מתחנה לתחנה ולהישאר למשך זמן לא מבוטל, בדרך לא ברורה.

עכשיו הגענו לתחנה הראשונה. התיישבנו מול כירורג השד, מחכים לשמוע את קולו. לשמוע את תוצאות הביופסיה שנעשתה לי פעמיים כדי לקבל תוצאות ברורות. הוא מביט בנייר התשובות ומרים את ראשו, אני כבר יודעת את התשובה ואוזני מתחילות לשמוע אותה. קולו של הרופא כאילו לוחש לי, אני אוספת את כל חושי ואיברי, מקרבת את גופי לכיוון הקול כדי לשמוע כל מילה ופרט שיש לרופא לומר לי. בצדודית עיני ראיתי כיצד פניו של בן זוגי האהוב מלבינות והוא נאלם, לא יכול לדבר או לשאול דבר ממה שחשבנו עליו לפני כן. לא יכולתי להתפנות אליו, הייתי זקוקה לעצמי כדי להבין מה בדיוק נאמר לי כאן ועכשיו. הוא צריך להתחיל ללמוד להתגבר ולהסתדר לבד. חלפה בראשי מחשבה זריזה. הכירורג אומר מילים שקטות ומרגיעות, מחייך ומסביר; "בעוד חודשים ספורים, הכל יראה כמו חלום רחוק, לא נראה לי שתזקקי לטיפולים מרחיקי לכת"- מילותיו מהדהדות באוזני, וחובטות בבטני עד היום – "בעוד חודש אולי שלושה את תהיי אחרי הכל ותחזרי אלי, למעקב מעט יותר צמוד". יצאנו ממנו, לקחתי נשימה עמוקה, חיבקתי את בן זוגי, או שמא הוא חיבק אותי, אינני זוכרת, צעדנו כשאני תומכת בו קלות ומובילה אותו למקור מים קרוב. כמעט ללא מילה, נסענו הביתה, "אני רוצה זמן לעצמי," שמעתי את עצמי אומרת לו, "אנחנו נספר לילדתנו הבכירה ולאחותי," המשכתי בקול מאד שקט, "אתה יכול לספר לאחד או שני חברים קרובים שלך שיעזרו ויהיו בשבילך בימים אלו שאני צריכה להיות בשביל עצמי, אבל בבקשה לא לכולם, לא היום וגם לא מחר, רק לאחר שאדע יותר," ביקשתי.

הראש התחיל לעבד את הדברים שאמר הרופא ואת מה שעלי לעשות כדי לטפל ולהוציא את הגוש הסרטני (שנתתי לו שם: האלמוג שלי) בשד שמאל.

הגוש הסרטני (שנתתי לו שם: האלמוג שלי) בשד שמאל, הוצא בשלמותו .

ליבי קפא, הבטן רעשה, רכבת ההרים שבנתה את פסיה בחודש בו חיכיתי לתוצאות הביופסיה, התניעה ויצאה לדרך ארוכה, מפותלת, מלאת עליות תלולות ונסיקות כואבות. נסיעה בתוך רסיסי מים שסימאו את עיני ולא אִפשרו לי לראות את המשך הדרך. היום אני כעשרה חודשים אחרי הגילוי, נותחתי, האלמוג הוצא בשלמותו, סיימתי {4.6.15} שני משלבים של טיפולים כימותראפיים, נשארו לי הקרנות ממוקדות, כדי לעשות הכל כדי למנוע חזרת הקרצינומה לגופי.

רכבת ההרים שלי נוסעת עדיין, המהירות משתנה לפרקים, על פי הצרכים שלי. ריפדתי את עצמי ברופאים שמספרים לי את המציאות שלי כמו שהיא ולא מנסים ליפות או לכער כלום ואני שמחה ומאושרת להיות כאן ולשתף אתכם במסע המטורף, המפחיד, זה שהוציא דברים שכלל לא ידעתי שקיימים אצלי ובעצם אצל כולנו.