את הבוקר פתחתי באימון קליל.
הזרז היחיד שהצליח להרים אותי מהמזרן שמשך אותי לתוכו, ומהשמיכה שלא רצתה שאוריד אותה מעלי.
כל סיב ותא, ביקשו להישאר שוכבים, מאוזנים, מצונפים אחד בשני, ללא תזוזה,
ללא יכולת הבנה מדוע עליהם סיוט שכזה נכפה.
אימון על הבוקר, השתגעת הם זועקים, דואבים, חורקים.
גייסתי את זרימת המים האהובה עלי וזו כך להם אמרה
שורום זורום רים
עכשיו אנחנו מתעוררים
ולהזזת הגוף והנפש יוצאים.
הוא רואה אותי ומבין. אל תתרגלי, הוא מחייך, נוותר לגופך רק הפעם.
מה אתה רוצה? אני שואלת את גופי.
יום שכזה, איבר לא מחובר לאיבר כל חלקיק בגופי נע לו מעצמו עושה כרצונו.
העיניים כבדות, עננה מולם.
הפה יבש ובקושי נפתח.
העורף מנסה לתמוך בראש הכבד שמחזיק עצמו בקושי
והעננה סביבי ובתוכי גדלה.
אין רגשות, אין תחושות, אין מחשבות, אין יכולות.
שוקעת לתוך האין, הריק. לתוך הצמר גפן המתוק של הכלום
מעולם לא הרגשתי כלכך לא שייכת לעצמי כמו היום.
כל מילה נכתבת מעצמה ובזמנה החופשי.
הראש סגור, נעול אין יוצא ואין בא.
האצבעות מקלידות מעצמן את טירוף התשישות
את חוסר יכולת אברי גופי להתחבר אחד לשני ולהחזיר אותי לעצמי
הראש הכבד, פולט חצאי הברות מנסה לומר לי שעוד קצת וארגיש חדשה.
התאים הלבנים והתאים האדומים יָחְברוּ לנהרות החיים שבתוכי ויעירו את היפיפה הנרדמת שבי. עיניה יפקחו, רואות בברור את הערפל המונח על ראשה מתפוגג לו
לחייה יצבעו מחדש באדום הנכון, קולה ישמע מחדש בצליל המתאים. יד ורגל יתאמו צעדים בניהן, ומרק העוף לא יראה כה רחוק :)
מאין יבוא עזרי,
מתנגן לו השיר בראשי
רק מעצמי רק מעימי
עונים לו נפשי וגופי.
כי מחר, כמו שאמרה סקארלט אוהרה, מחר הוא יום אחר. 🌞