יורדים למטה אפלוליות המרתף קורצת
הוא מרים עיניים מחייכות
מהעיתון, תתקלפו ונתחיל.
מה נתחיל? הראש גועש.
הרגליים עוד בוערות מיום שלישי.
אני יודעת שזה בשבילי, למעני.
למען אוכל ללמוד לנוח בנשימות קצרות
בריצה למרחקים בה אני משתתפת.
"את יכולה," הוא אומר, "הנה למרות הכל את פה.
מתמודדת מול עצמך, מול גופך, מול נפשך."
על הגב רגליים פשוקות זה קל לך מידי, מוסיף משקל. 60 את סופרת . העיניים לא מפסיקות לחייך. הוא רואה את מאמץ האגן, דחיפת הרגליים. את הלחיים נצבעות באדום. את הנשימות מתרחבות, הנשיפות מתארכות. הוא ממשיך לדבר, לספר, לעודד, לשמוע, להשמיע. אבל לא מוותר, לא מפסיק לרגע. יותר לאט, יותר מהר. אם צריך, נאט מעט את הקצב בקצב שלך שיותאם לקצב שלי. את יודעת שאת יכולה יותר. הגוף מבקש, זקוק ודורש, אל תוותרי, אל תיכנעי. תלחמי, עשי. עברי את מכשול הפחד, דלגי על משוכת המחשבות.
עכשיו זמן הידיים.
תודה למאמן שהיה צמוד אלי שלוש פעמים בשבוע בימים ההם ועדיין :) שרון למברגר