23.11.14
ושוב בוקר והידיים בפעולה, מעירות את עצמן ואותי ליום חדש. יום חורפי קריר וגשום כמו שאני אוהבת. הן מטפסות במעלה הקיר כדי לאפשר לגוף וליד שמאל בעיקר, ללמוד לווסת קצת אחרת את נוזלי גופי, כיוון שהוצאו כמה ערוצי זרימה מתחת ליד שמאל. כמעט לכל מה שאני עושה היום מתלווה נשימה עמוקה רחבה, מכוונת. הכנסת אוויר ואהבה לכל חלקיק קטן בגופי ונשמתי. תוך כדי הנשימות הגדולות והנשיפות המזככות, הידיים מטפסות מעלה מעלה. חושבת אני עליה, על זו שארצה שתהיה מוכנה לקראתי ביום חמישי לאחר ביקורי אצל הרופא, כשהמילים, אזדקק לה, עולות עם הנשימה הנכנסת, דמעות מתחילות לנשור מעיני עם הנשיפה היוצאת. אני מתעכבת על הבכי שמציף ועולה מהבטן. הניקיון שמנסות לעשות דִמעותיי בשומען אותי אומרת לעצמי זקוקה, נזקקת. אני לא אוהבת את המקום הזה שלי, משום מה מפחדת להיות שם. אבל, לומדת להבין שלפעמים צריך להזדקק, זה חלק ממהלך החיים. עלי ללמוד לקבל, גם אם ללא הבנה מוחלטת, את ההזדקקות שלי לאנשים אחרים, לעזרה, לתמיכה, לאהבה. ללמוד להתמסר לרגשות ולעיתים למאווים כמוסים.
כמה משחררת היא ההתמסרות את זה אני כבר יודעת.
משפט אחד חרוט לי מפגישתנו הראשונה. זה היה אחד הימים הקשים בראשית דרכי בלידה המחודשת הזו שלי. סיפרתי לה שהייתה לי שנה מדהימה, מעניינת, חוויות שלא הִכרתי, היכרות מחודשת עם מעמקי אני. היא אמרת לי בשקט, בנועם ובחכמה השקטה שלה: "זו לא סתם השנה הזו, היא כנראה לימדה ונתנה לך כלים חשובים להתמודדות הזו שאת עומדת בפניה." אין לה מושג כמה היא צודקת. ולי יש מושג כמה אני חוששת להשתמש בכלים אלו, לא בטוחה מתי נכון להשתמש בהם, היכן, עם מי. שוב אני ושאלותיי, חקירותיי את עצמי במקום פשוט לזרום. לזרום כמו הנהרות והנחלים פעם בשצף ופעם בנחת, לעיתים לתת לזרם לשאת אותי עליו ולעיתים לשחות איתנה איתו פן יטביע אותי. למסור גופי לזרם עם ראש מורם וידיים נעות בכוח וכך להגיע לחוף הבא. ובכל חוף מחכה אהבה וחיבוק, מרק חם, ואהובים שיודעים שבסוף אגיע לחוף המבטחים. ושם עם יין, קפה ועוגה שאֶאֵפה, נחגוג את צליחת הנהר האהוב ואת היכולות הנוספות שלמדתי. להזדקק, להשתחרר מכל דבר שעוצר, להתמסר.
להתמסר זה אחד הרצונות הכי עמוקים שלי. פשוט קחו, תעשו, תנקו, תנערו, תשתמשו. כמה מרגיע, כמה שקט לי בפנים כשהאחריות לא עלי.
בקרוב - הפרוייקט של עידן רייכל