היא לא יודעת את זה אבל,היא נותנת לי כוחות כמו נושפת רוח במפרשי הסירה שלי. "זו את שנותנת לעצמך," היא תגיד ואני לא אתווכח, כי בלעדיה, ללא המראה שהיא מציבה לי ללא חשש וללא שום רחמים, לעולם לא הייתי מעמתת את עצמי עם השוחות אליהם היא מגיעה איתי ומביאה אותי להבין שהשוחות הללו הן בעצם בורות או תעלות, שנחפרו שנים על גבי שנים. מידי פעם התמלאו קמעא, אך טרם נסגרו הוטלה בהן את כבדה שבאחת פתחה אותן. רק אני יכולה לעמוד מעליהן או לכרוע לצִדן ולהחליט איך ובמה למלא אותן.
היא מסבירה לי: "אני רק מלמדת אותך איך..." "שחררי, הרפיה, ותרי לעצמך קצת." "כן, את לא אוהבת ולא מרשה לעצמך ויתורים,זה אסור! מותר, כן, מות,חייכי עם המילים." "את אוהבת מילים, אוהבת לחרוז, לא פעם מתעקשת שזו תהיה אמירה מחורזת.
הצד הקפדני, הפדנטי, העקשן, המדייק שבך יוצא לך כשאת כותבת בעיקר שירים בחרוזים."
(זו אני? לא מכירה אחת כזו אצלי?) "זה שלך, רק שלך, את זה אף אחד לא יכול לקחת ממך. יש עוד דברים שהם שלך, שאת צריכה. תבקשי, תדרשי, תציבי אמירה ברורה. תהיי קפדנית עקשנית ומדויקת במה שאת צריכה לעצמך." איך אפשר שפתאום אני נעלמתי לעצמי. כמה רוצה להיות עלה ברוח הסתווית, אך בימים אלו חייבת להיות מחוברת לעץ לתת לרוח ללטף אבל לא להעיף. להחליט החלטות, לעשות מעשים בשבילי, בגללי כדי להישאר. היום, יותר מתמיד, הבנתי את כוח הרוח הזו שבעדינות אך בנחישות, את נושפת במפרשי ליבי נפשי וראשי. רוח יקרה מפז.
29.6.18
כשיצאתי מהרופא שלי, זה שהסביר לי באופן ברור איזה סוג סרטן יש לי ובאיזה מצב, ומה פחות או יותר אני הולכת לעבור בשנה הקרובה, ידעתי שאני צריכה מישהי שתעבור את זה איתי כמעט כאילו היא הייתה אני, ידעתי בדיוק את מי אני רוצה ולמחרת התקשרתי אליה ולשמחתי הגדולה היה לה מקום וזמן עבורי.
לגמרי זמן לומר לך שוב תודה מכל חלק בגופי ניצה מסיקה ברוח שהיית לי והרוח שאת תמיד תישארי עבורי