גם זו התמכרות את אומרת לי ואני כולי רוצה להתמכר עוד קצת. לא טעמתי ממנה בכלל לא את הטעם הממכר התבלין הזה שגורם להשתחרר. מבט של ילדה קטנה מזכיר לי שעכשיו עלי להיזהר ללכת בין הטיפות הממכרות בזהירות. היא מחבקת אותי מנסה לא לשבור כי כך עכשיו בתספורת החדשה אני נגלית לה אישה חרסינה. כאב לי, כואב לי שהיא מחבקת אותי ככה. אני חזקה, את יודעת, את זוכרת אני לא נשברת. והדמעות מגיעות כמו מפל קוצף באמצע הנהר איתן מגיעות מילים כואבות, צועקות. אני לא נשברת אני כאן נשארת.
אולי אני לא יודעת בדיוק איך לגמרי מתמסרים. כנראה שאינני יודעת איך לעצמי מוותרים. כשאני מצליחה להתמסר לדרישה, לאמירה, למעשה לכאב, לאי ודאות, לחוסר הסבלנות, לניקיון הראש ממחשבות שם אני ציפור, שם שקט לי, במקום ההוא הכי בטוח לי מדוע כלכך מפחדת ממנו? מדוע נואשות מסתתרת ממנו? למה מחפשת פיסות הבנה כשכל מה שעלי לעשות זה להניח לי במנוחה. אישה חרסינה\מירי מסיקה
מילים: נעם חורב
לחן: יהל דורון וגיא מנטש
המציאות השבורה לקחה אותה רחוק
הרבה ימים של בכי, מעט ימים של צחוק
תמונות ילדות של קיץ תלויות לה על הקיר
מדהים כמה חיוך יכול להסתיר
והיא הבטיחה לעצמה: גם אלוהים לא יעזור
כלום כבר לא ישבור אותי, כלום כבר לא ישבור
ואישה אחת אמרה לה, אבל היא לא הבינה
את לא אישה פלדה, את אישה חרסינה
והיה לה מן מבט עם כוח לא מוסבר
היא פיזרה הרבה שקרים אבל לא את השיער
עם צרידות כזאת כהה גם בצחוק הכי בהיר
מדהים איך שכוח יכול להיות שביר
ושנים היא לא חשפה בפניו את הקלפים
רק בחושך הסודות שלה הפכו להיות שקופים
והוא ראה אותה עמוק גם בלי לדבר
מדהים כמה שתיקה יכולה לספר
והיא הבטיחה לעצמה...