הפוסט הזה הוא המילים הראשונות במסע ההחלמה שלי, כשכתבתי אותן עדיין לא ידעתי כלל איזו שנה הולכת להיות לי, אבל משהו עמוק בבטן ביקש ממני לכתוב כמעט כל רגש ומחשבה שעלו בי, אז פשוט כתבתי...
צילום: הילדה שלי, ענבל גביש.- הצעדים הראשונים לעבר הלא נודע...
הפוסט הזה הוא המילים הראשונות במסע ההחלמה שלי, כשכתבתי אותן עדיין לא ידעתי כלל איזו שנה הולכת להיות לי, אבל משהו עמוק בבטן ביקש ממני לכתוב כמעט כל רגש ומחשבה שעלו בי, אז פשוט כתבתי...
הנייד מצלצל (ואני מזמזמת את הצלצול - כל אחד יכול...של פבלו ורוני) מס לא מוכר על צג הטלפון, עוצרת בצד. ברור לי שזו שיחת הטלפון לה אני מחכה כבר יומיים כמעט (תכלס, בקושי 24 שעות אבל זה נראה לי נצח). אני מקשיבה למילים שאומרת לי המזכירה, חוזרת על הפרטים ורושמת אותם, אומרת תודה וסוגרת, חוסר ודאות אחד נסגר רק כדי שהאחר יפתח. נזכרת שלא שאלתי כמה שאלות הכרחיות ממשיכה בנסיעה הביתה. ואז בוקעות להן המילים והלחן שמושכות אותי להקשיב להן, להיות בתוכן, להקשיב לחיבור המעניין והיפה, בעיני, בין שני הזמרים האלו. מסיח את דעתי....
מוסיקה, מילים ולחן תמיד נמצאים שם בשבילי ואיתי כשרעש לי בראש אני זקוקה למוסיקה מסוימת כשרגוע לי אני צריכה אחרת.
ישי לוי ומוש בן ארי מילים ולחן: מוש בן ארי
עוד היום אני אקום לאט מהמיטה אחבק אותך עוד טיפה לפני שהיום כך יגנוב יגנוב אותי והיום אני אלמד יותר על גופך אגע יותר בנשמתך בזרועותייך
עוד היום אני אלמד טיפה יותר להיות חבר אמלא את כל מה שחסר בליבך עוד היום אני אלחם בעומקם של יצריי אנצח בשבילך עד שתאמרי לי די
הימים עוברים והלילה לא נותן בי מנוחה על פנייך שוב זולגת דמעה את כל כך קרובה לליבי וכה רחוקה אוי יפה, אור פנייך שנותן לי תקווה במגע שלך יש אמונה שלוקחת אותי לעצמי על כנפיים
עוד היום אני אלמד טיפה יותר להיות חבר אמלא את כל מה שחסר בליבך עוד היום אני אלחם בעומקם של יצריי אנצח בשבילך עד שתגידי די