שקט מנתחים

עודכן ב: 20 מאי 2018


רגע לפני - צילום: עצמי

6.7.15


רועדת כולי, כך מבפנים, מגיעים למחלקה הרשומה לי בדף. מעולם לא נותחתי, לא הוזרק בי חומר הרדמה, ענין הבלוטות, נגועות או לא, מנקר בי מאד בשבוע האחרון, כאילו ברור לי מה ימצא ואני מתכחשת כי כל הבדיקות אמרו נקי, רק הבטן והראש שלי אומרים נגוע. "גוף שלי, מדוע אתה בוגד בי כך?' אני משוחחת אִתו בדמעות שקטות שאף אחד לא רואה ושומע. האחות מודדת לחץ דם ובעיניים מחייכות משכנעת אותי לקחת ווליום. ואני חשבתי שאני רגועה, נשמתי אל תוכי, הסברתי לעצמי שזו רק שינה שנכפית עלי, לא יותר מזה. לחץ הדם שלי מרקיע שחקים מההתרגשות שמערסלת בתוכה פחד עצום. האם אתעורר מהניתוח הזה??? אני רוקעת ברגלי להעיף את המחשבה הטורדנית הזו. מעולם לא הייתי מורדמת מלאכותית והחשש שלי גדול יותר מכל אוקיינוס שאני מכירה. אני מהססת לעוד רגע, אחותי הצעירה נכנסת, מחייכת, "אנחנו כאן, קחי את הווליום" היא אומרת "אנחנו כאן, אתך, לידך" משהו בקול שלה, במראה של בן זוגי עומד לידה עם חיוך ואהבה ללא מילים מרגיע אותי מפחד כדור הווליום עצמו ואני מסבירה לעצמי שככה נהרות הדם המשתוללות בי יירגעו והנפש תוכל לנוח ולהתכונן לימים שאחרי הניתוח, לימים בהם כבר אדע, כמעט בוודאות מיהו ומהו האלמוג הסרטני הזה וכיצד עלי להתמודד כדי שלא יחזור לעולם ובשום צורה לגופי. הווליום משפיע עלי במהירות, אני מפליגה לעולם אחר, ומתעוררת כשחדרי הומה במשפחתי, כבר מזמן עברה שעת הניתוח ואתה השפעת הכדור המרגיע ועדיין לא נלקחתי לחדר הניתוח, קצות עצבי מתחילים להראות חוסר סבלנות, אני מנתקת עצמי מהעולם החיצון מנקה את הראש, כנראה בעזרת שאריות השפעת הווליום, מכל מחשבה שהיא. סוף סוף מורידים אותי לחדר ההמתנה, כ- 4 שעות אחרי השעה היעודה, האחות ניגשת מחויכת, מודדת שוב לחץ דם שירד מעט. אני רואה את הרופא שלי שלעולם לא יורד החיוך מעיניו הטובות, מתקרב אלי, רואה את החשש בעיני ומניח יד חמה ואוהבת עלי, "עוד מעט זה מאחורינו" הוא אומר עם המבטא הדרום אמריקאי שלו שתמיד גורם לי לחיוך גדול. "עוד רגע יגיע החתיך התורן ויביא אותך לחדר הניתוח" הוא ממשיך, והחיוך שלי גדל, לפחות אהיה מוקפת אנשים יפים שאראה אותם בדיוק לשנייה לפני ההרדמה. הוא מבקש את אישורי לבשר את תוצאות הניתוח לבן זוגי ואחותי שעומדים לידי, אני מהנהנת וחותמת, הם מנשקים ומחבקים לוקחים אחד את השנייה ויוצאים להמתין. עוזר המרדים החתיך, כמו שהובטח לי מגיע, לוקח אותי, עם המיטה, לטיול במסדרונות בי"ח אנחנו כאן הוא אומר, אני רואה פרצופים טובים ומחייכים, כולם יפים ויפות כמו שהובטח לי, כולם מציגים את עצמם ותפקידם, גבר גבוה ודקיק מאד מתכופף אלי, " אני המרדים" הוא מציג את עצמו. הוא והרופא שלי מסבירים לי שוב מה הולך להיות והקול שלהם הולך ונעלם לי, אני מנסה להקשיב לוודא שאינני מפספסת כלום ואז התעוררתי, כאב שאינני מכירה הפציע בי, פי יבש אני מסובבת קלות ראש כבד שמונח על הכר, מסתבר שהוא שלי ואני מבינה שאני אחרי הכל, אח חדר ההתאוששות ניגש אלי מיד, רואה את פני הכואבות "לתת לך משכך כאבים" אני מהנהנת בראשי. כמה דק אחר כך מאפשרים לאחותי להיכנס אלי, עיני שואלות והיא מספרת לי בקול שקט ויציב "הניתוח עבר חלק, הד"ר שלך מרוצה, והוצאו גם כמה בלוטות נגועות", כאילו שלא ידעתי אני נוזפת בעצמי על האכזבה שדוקרת בי למשמע מילותיה, ואני חוזרת לתוך ענן חומר ההרדמה שעדיין בתוכי.

אחותי שלי 22.12.14

  • Facebook
  • YouTube
  • Instagram