מכונסת

27.11.14

אני בתוכי ותוכי בי אני צריכה שקט והשקט צריך אותי רעד פנימי בלתי נשלט, עובר בי. "קר לך? כואב לך?" היא שואלת "לא. קר לי קצת מבפנים." אני ממלמלת. הם מדברים ואני שותקת. רוצה רק את עצמי עכשיו, אותי והמקלדת. אל הרופא נכנסים. חלק מהתפרים מוסרים, "יכאב?" אני שואלת. הארגנטינאי מחייך אלי, "קטן עלייך," אני מתחילה לנשום עמוק, ולנשוף את פחד הכאב החוצה. הוא מביט בי מבעד למשקפיו, ובחיוך קטן מסנן, "עוד רגע ותעיפי אותי...." הנשיפה נפסקת ומפנה מקומה לצחוק קטן ומשחרר. השיחה נמשכת, הארגנטינאי מספר לנו על תוצאותיו היפות והטובות של הניתוח וגם, על המשך הטיפול שעלי לעבור- כימותראפיה

כי, ככל הנראה כעסתי על עצמי והלקתי עצמי הרבה יותר מידי. גופי כועס ורועש, מבקש ממני לקבל את הגזרה באהבה; 'לימדי לאהוב עצמך, להיות קשובה לרחשי ליבך וגופך. היעזרי בכל יד מושטת, בכל חומר שיוגש לך כדי לתקן ולנקות את שנפגם'.

מגיעים הביתה נכנסת לפינה החמה והמרגיעה שלי. המחשב נפתח ובטלוויזיה אני שמה לי מוסיקה. שולחת הודעות לכמה יקרות לספר על הבשורות, תוצאות הניתוח והמשך המסע. אחותי מתמודדת בדרכה. מארגנת לי את המטבח, מכינה אורז, ואופה עוגה שלי, שאהובי אוהב מאד. דואגת לי בשקט ומרחוק, מעסיקה עצמה. היא יודעת שאני זקוקה לשקט עכשיו, גם כשמצב רוחי טוב ומחויך.

אחותי מתמודדת בדרכה.

אני עם עצמי. מנסה לרוקן עצמי ממחשבות, רגשות לא לחשוב על הצעד הבא, לא לתת לטלטלת החששות להטריד אותי משלוותי ותכניתי הברורה, להחלים. יודעת שאטפל בעצמי, בעיקשות ונחישות. לא אוותר לעצמי ואנקה כל חלק וחלק מגופי ונפשי. אמשיך בחיי בריאה, חזקה,

לומדת לקבל לא פחות מאשר יודעת לתת. לומדת לתת בענווה ואהבה, לומדת לחלוק בשמחה כמו בעצב. לומדת לבקש. אלמד להתעקש על מה שמרגיש לי נכון. אלמד שאני אוהבת כמו שאני אוהבת. שאני חברה כמו שאני חברה שאני רוצה כמו שאני רוצה ואני יכולה כמו שאני יכולה המראה שלי, מצלמת היא אותי עלי להסתכל לה בעיניים ולאהוב אותה כמו שהיא בדיוק. ומי שיאהב את מי שאני יישאר לצידי ויאהב אותי ומי שלא אז לא.