את הפוסט הזה כתבתי שגמלה בי החלטה פנימית לכתוב לעצמי בלוג כיומן, כתבתי בעיקר לעצמי.
משהו בתוכי אמר לי שהכתיבה תהיה מסע של ריפוי ותובנות גדולות עבורי.
בהסתכלות לאחור כך היה ועדיין :).
הפוסט הזה עובר איתי מבלוג לבלוג, וכיוון שיש לי יותר מאחד, הוא נמצא בכולם, אתכם הסליחה :)
לא מחפשת הגדרות, לא אוהבת הגדרות ! אוהבת להבין, לעיתים הרבה לעיתים מעט. חופרת הם קוראים לי ואני כבר מזמן לא בת 16. :) פתחתי לי בלוג כי אני כותבת הרבה ואוהבת לשים זאת באוקיינוס הווירטואלי, במרחב האינטרנטי הענק. במרחב הזה יקראו אותי וזה יהיה עוד מימד של חשיפה, עוד סוג של התפשטות. רק כאן יכולה לפשוט מכנסיים וחולצה, תחתונים וחזייה, אך פני יישארו ברעלה שקופה. כך אוכל לפרוק את שעל ליבי, נשמתי ראשי וגופי. אוכל להיות אני הפשוטה, ללא גלימת היהלומים הכבדה שלעיתים אני מתעקשת להתעטף בה. "כשאת פשוטה את הכי יקרה," כך הוא אומר. מראה מראה שעל הקיר, מי הכי יפה בעיר? אישה יפה אני אך אינני רואה אותה בי. אני אישה אהובה ורק עכשיו מגלה זאת. יש בי כוח ושמחת חיים בכמויות שיכולה לחלוק בהם עכשיו מבינה זאת.
לחלק זה שם המשחק אצלי, לתת ולהיות בשבילך זו אני. אז החלטתי לכתוב ולהוציא כתבים ישנים לשים לי כל יום שאראה שאבין, שאלמד.
נותנת אבל את עצמי זוכרת מחלקת אבל גם לי מעט שומרת. אוהבת ומחבקת אך גם לאהוב אותי מאפשרת.
לקולות הנפש אזני קשובות רוצה פשוט להיות. דרך ארוכה \ גלי עטרי