נכנסת לאולם ההמתנה הגדול, שהיום להפתעתי, כמעט ריק מאנשים, מעבירה את הכרטיס המצפצף שלי ומתיישבת, לא עוברות עשר דק "נעה גביש" - אני שומעת את קולו של אריק טכנאי הרנטגן ומחייכת לעצמי, 'אני כבר מזהה את קולו'. נו מה, כל יום, אני כאן, באותה שעה, לאותה הקרנה יומית מדויקת. נכנסת לאולם הפרטי שלי אני מורידה חולצה וחזייה, מתעטפת בצעיף ורוד פוקסיה שניתן לי במיוחד לתקופת הסרטים הנוכחית, אני מטפסת על המיטה, בה אני צופה בהקרנה האישית היומית שלי " אני יכולה לשאול משהו" אני שואלת את אריק שנעמד לידי. "בוודאי" הוא עונה לי עיניו מחייכות באופן קבוע וגם פיו נמצא בצורת חיוך רחב כל הזמן. "תוכל להסביר לי מהם הקרנות בטכניקת נשימות?" אני יושבת, פלג גופי העליון החשוף מתחת לאותה שמיכה ורודה, מקשיב כמוני לדבריו של אלק. "אנחנו משתמשים בטכניקת הנשימות אצל מי שיש חשש קל שהקרן המוקרנת תפגע בליבה." אני פוערת את עיני, כאילו לראות את המילים שלו טוב יותר והוא ממשיך להסביר, לא מחכה שאשאל את מה שעיני רוצות לשאול. "את מגיעה לסימולציה, כדי שאנחנו נוכל לבדוק ולוודא מכל כיוון אפשרי שהקרן תגיע בצורה מדויקת למקומות שהיא צריכה לצרוב ולנקות. אנחנו עוקבים נקודה אחר נקודה במסלול שלה ואם יש אפילו רק את צִלו של הלב, קרוב למסלול שלה אנחנו משתמשים בטכניקת הנשימות" אני נושמת עמוק את כל החשש שקינן בי, מאז שמעתי על הטכניקה הזו, שאולי לא בדקתי היטב את כל האפשרויות שלי לפני שנתתי לקרני הרנטגן לרקד על רחבת החזה שלי כשהן מתמקדות בולס על שדִי השמאלי ומרחפות בטנגו אל בית השחי ובמעלה הכתף. "עד היום, הרופאים הנפלאים שליוו אותי, פרסו בפני את האפשרויות, אם היו כדי שאוכל לבחור מה נכון לי" אני עונה לעיניו השואלות כשהוא רואה את ההקלה שיורדת לאיטה מכתפי. אני נשכבת בתנוחה האהובה עלייהם שם בחדר, ידיים מעל הראש שמופנה לצד ימין, גוף רפוי כבובת סמרטוטים כדי שיוכלו להזיז אותי בדיוק לאותו מקום ולאותה תנוחה שהייתי אתמול ושלשום. מעלי יש את הבוק שעשו לשדיים שלי, עם כל הציורים והמיני קעקועים כדי שיהיה נוח ומדויק לקרניים לחולל את המחול היומי. אני מציצה אל הפרצוף המחייך שלי שנמצא צמוד לתצלומי שָדָי, כדי שהם ידעו למי השניים הללו שייכים ולא חס ושלום יצוותו אותם לאחרת, בודקת שהם אכן שלי ושמחה שוב שאני קשובה לעצמי כל הזמן וסוף סוף לא חוששת לשאול, להבין ולבדוק כל הזמן שאני הולכת בשביל הריפוי שמתאים לי. אריק מציץ בי כשהחיוך על כל חלק מפרצופו לא יורד לרגע, עיניו מרגיעות, הוא מסדר את המיטה בגובה הנכון, מזיז אותי לקווים המדויקים של אתמול ויוצא מהחדר. העין ששולחת את קרני הריקוד מתחילה לחולל סביבי בדיוק כמו אתמול ובשבוע שעבר, אותו ריקוד, אותה מנגינה עם ההפסקות שלה לנשימות הקרן המחוללת, אותן עצירות מדויקות של תנועה. "את יכולה להוריד ידיים" אני שומעת את אלק לפני שאני רואה אותו, זהו, אני מתיישבת. אלק לא רגוע. "למה שאלת על טכניקת הנשימות?" הוא שואל "בקבוצה בפייסבוק מישהי העלתה שאלה בעניין ומדֶרֶך שאלתה, הבנתי שזה ענין של בחירה והיה לי מוזר ואפילו לא ברור למה לא שמעתי על כך מפי הרדיולוג שלי, תהיתי למה לא נִתנה לי אפשרות הבחירה" " השיטה לא הוצעה לך, כי הלב שלך לא נמצא בשום צורה ברחבת הריקודים של הקרניים שמרקדות עלייך" אריק ממשיך להסביר לי. אני מרגישה שהוא מאד רוצה שאהיה סמוכה ובטוחה שנעשה בשבילי הכי טוב ונכון. "את רואה את המכונות כאן בפינת החדר?" הוא שואל ומכוון אותי עם אצבעו למכונה שהוא רוצה שאראה, אני מהנהנת. "במידה ובסימולציה הראשונית הלב נמצא בדרכה של הקרן, החולה מוזמנת לסימולציה מיוחדת עם המכשיר הזה, אנחנו בודקים כמה זמן היא יכולה לעצור את הנשימה ואז עושים סימולציה כשעליה לעשות הפסקות נשימה על פי הוראותינו, הפסקת נשימה כדי להרחיק את הלב בזמן שהקרניים מתחילות בפיתוליהן" אני מביטה באריק, הוא כבר הסביר והרגיע קודם, אבל חיבָֹּתי אליו גוברת מעצם הרצון העז שלו להסביר לי שהם דואגים ואכפתיים לבריאות השלֵמה של כל אחת מאתנו. " זו סימולציה אחרת וגם הטיפול הנקודתי היומי, קצת יותר ארוך בגלל הצורך בהפסקת הנשימות, זה מכשיר אחר, ההוא שבפינה" ההסבר הנוסף שלו, שחרר אנחת רווחה גדולה מפי, אני אמנם שחיינית לא רעה בכלל ויכולה להחזיק ללא נשימה יותר מכמה שניות, אבל המחשבה על כך שעלי לא לנשום כדי שהקרן לא תפגע לי בלב העלתה בי חרדה קלה ואם לא אצליח להחזיק את האוויר ואשחרר אותו מוקדם מידי... "אריק, אתה מקסים" אמרתי לו כשזינקתי מהמיטה והלכתי לעבר הווילון למרוח את ג'ל הקלינדולה על האזור המוקרן לנסות למנוע סימני כוויה. "המון תודה על ההסבר המדויק שלך ובעיקר על הסבלנות שלך אלי" אני מחייכת אליו מבעד לווילון, האמת אינני מבינה מדוע הווילון קיים, הרי חזי חשוף בפניהם כל הזמן, עכשיו כשאני שמה ג'ל, חזיית כותנה {אסור תחרה, לייקרה וכל חזייה סקסית אחרת לתקופה זו} וחולצה עלי להסתתר מהעיניים שראו כבר הכל? "בבקשה תרגישי חופשי לגמרי לשאול ולבדוק כל מה שתרצי" הוא עונה לי ואני שומעת את טוב הלב והנינוחות שלו זורמים אלי. "להתראות מחר"- אני שומעת אותו קורא אחרי כשאני מנופפת לו בידי ויוצאת קלת גוף ולב, יודעת שהבחירות שלי נכונות לי, ובעיקר הבחירה להישאר באיכילוב עם צוות שעובד ביחד, קשוב, רואה אותי כפרט ולא כסטטיסטיקה, עם רופאים, אחיות וטכנאים סבלניים, חייכנים, מקבלים. כשאני מגיעה לשם, כל יום בשעה הקבועה, אני מגיעה עם חיוך וסבלנות, גם אם עלי להמתין, כי התמורה שאני מקבלת היא מתנה שמלטפת את נפשי כל פעם מחדש.
Comments