ואז הגיע הפחד

ואז הגיע הפחד לא זה לא היה פחד מוות, גם לא מהמוות עצמו זו הייתה תהום ענקית ללא זיזי סלעים להיאחז בהם, או יותר נכון אוקיינוס סוער ללא סירות הצלה, או ספינות משמר החופים שיישאו משם לחוף שקט ובטוח. השאלות, המחשבות, הרגשות הכל התערבב לי ונסחף לתוך ריקוד ולס מבולגן בראשי. האם עלי לספר, למי אני רוצה לספר, האם יש מקום כאן לרצון שלי? מה אני בכלל יודעת על האלמוג הזה שבא לבקר לו את שדי, מה אני רוצה לדעת עליו? איך והיכן אני אוכל לקבל מידע שלא יזרוק אותי לתוך קופסא שחורה של אחד מקרונות הרכבת ההרים שנוסעת לשום מקום ואז הגיעה הבהלה. הילדים, איך ימשיכו בלעדי? יכול להיות שלא אהיה כאן לראות את שלושתם גדלים להיות אנשים בוגרים? לא אהיה ללוות אותם, לתמוך בהם בדרכים שיבחרו ללכת ולעשות? אם וכאשר יקימו משפחה, לא אהיה שם לעזור להם אם ירצו, לא אהיה להתפנק ולפנק את נכדי? תחושת החמצה כואבת, שורפת, בערה בקרבי. ומה עם הורי, כיצד הם יתמודדו? האם הם מסוגלים לעוד התמודדות עם המחלה הארורה הזו שכבר לקחה להם את בנם בכורם? דובי, האח הגדול שלי שאהבתי והערכתי מאד, שהיה בשבילי חבר ומורה דרך קשוב ואוהב, חלה בגיל 24 ונפטר בן 27 כשהוא מותיר אחריו אישה ותינוק, את ליבי שבור ומדמם ואת הורי תועים בשכול פתאומי ונוראי מנסים לאסוף את עצמם עבורנו, הארבעה שנשארנו כאן. מאז לכתו ללא שוב של דובי, הצבתי עצמי במקומו והייתי להורי העמוד עליו יכולים להישען ולסמוך, מה יקרה עכשיו? ליבי דופק בפראות והכאב מסמה את עיני, או שמא אלו הדמעות שכבר לא יכולות להתאפק ומאיימות לנער את כולי. כיצד הם יקבלו את הבשורה, האם לספר להם, אני שואלת את עצמי ומבינה שאין כאן שאלה של האם, הם קרובים אלי מידי מכדי שלא ירגישו שמשהו רציני ולא פשוט מטלטל אותי. ידעתי שאת הבשורה הזו אבשר להורי, אבל אך ורק שאדע בהכי בהירות שניתן מה בדיוק נפרש לפני ויידרש ממני בתקופה הקרובה. אני יושבת מול האישה שבחרתי ללוות אותי במסע המפרך הזה, אישה שתפיח בי רוח, בימים בהם בלון הריאות שלי יחסר אותה, שתעזור לי לנשום במקומות בהם כדוריות החמצן יחליטו להיעצר לזמן מה. ניצה, האישה שמאותו רגע תצעד איתי במסע המפרך שנכפה עלי, זו שמידי פעם תנער אותי ותזכיר לי שאני צועדת בדרך חדשה ושעלי להיות אמיצה להסתכל עמוק אל תוך הקרביים שלי וללמוד מה עלי לשנות, תחזיק את ידי כשאגיע למקום בו אתמודד עם איך אני משתנה בלי לפגוע ולהרחיק ממני את אהובי. היא מספרת לי במילים חדות, ברורות, לא מתפשרות על איבוד השליטה המוחלט על חיי והדמעות מתחילות את דרכן מנפשי המתקשה לקבל את החיים החדשים אל עיני שדורשות ממני להביט למציאות בעיניים נקיות וצלולות ולהבין שמעכשיו אי בהירות וחוסר הודאות המוחלטים, הם שני דברים שילוו אותי עד לסוף ימי על פני העולם הזה ועלי להתחיל לשחות ולחיות כאילו אין מחר בתוך הים הזה שאין לו סוף. אני נשכבת, מוסיקה נעימה מרגיעה אותי, מרפה כל חלק נשלט בגופי ומרגישה כיצד נעלם כובד משקלי כשאני מתמסרת לחלוטין למוסיקה, לקול שקט שעוזר לי לדמיין כיצד נראה הגידול הסרטני שהחליט לנקוש בדלתות נפשי, דווקא דרך שד שמאל. "יש לי אלמוג, שם בשד" אני אומרת לניצה "מעכשיו יקרא שמו - האלמוג שלי" זה בדיוק מה שאני רואה, אלמוג, משהו ברור, מוחשי, עם גבולות תחומים. מאוחר יותר, רגע לפני הניתוח, שהיה אחד ההרים הגבוהים והמפחידים ביותר שהיו לי במסע הזה ועליו אספר בטור הבא, ציירתי אותו, על כל זיזיו וגרורותיו בבלוטות הלימפה ששיחקו מחבואים מאחורי אחד משרירי ידי שלא הפסיקו להתפתח גם בתקופת הטיפולים הכימותרפיים. ראיתי אותו בעיני רוחי, כמעט מדויק לממצא הפתולוגי שיסביר לי הרופא עליו לאחר הניתוח.

להבין שמעכשיו אי בהירות וחוסר הודאות המוחלטים, הם שני דברים שילוו אותי עד לסוף ימי על פני העולם הזה ועלי להתחיל לשחות ולחיות כאילו אין מחר בתוך הים הזה שאין לו סוף.

  • Facebook
  • YouTube
  • Instagram