הסרט של חיי

עודכן ב: 22 מרץ 2019


"הבנתי שאני השחקנית הראשית במלחמה על ההמשך שלי"

חושך מואפל על האולם, רק כּרסומיי פופקורן ומשיכות משקה דרך קש צר נשמעות בדממה שיורדת על האולם כשהפרסומות הופכות לסרט. אני אוהבת ללכת לאיבוד עם הדמויות שעל המסך הגדול, לשחות איתם בעולם הרגעי שהם יוצרים לי באותן שעתיים שבחרתי להיות במקום אחר. ובעוד אני כותבת את השורות הללו, אני מתחילה להבין את מה שקרה לי עם התקפי חרדה באולמות הקולנוע שצצו לי משום מקום, התקפים שכאלה, מעולם לא חוויתי לפני כן.

היום, בהסתכלות לאחור, אני מבינה שהם החלו כנראה כבר בהיווצרותו של הגידול הסרטני בתוכי, עוד לפני שהוא החליט להוציא עצמו לאור הזרקורים ולהתגלות בפניי ואח"כ בפני כל העולם שסביבי. בעולם הסרטים, כמו בעולם הספרים תמיד התהלכתי כאחת הדמויות. כשאני קוראת ספר, אני טורפת וגומעת את המילים, העלילה והדמויות, כולי בתוך העולם החדש המצויר לי כאן מול עיני. אני יכולה לשמוע, להריח ולחוש מה קורה בינות המילים שנותנות לי יד ומובילות אותי לתוכן. כשאני מתחילה לקרוא קשה לי להניח את הספר מידי, מכעיס אותי כשעלי לעזוב את העולם בו אני חיה בעת קריאת הספר ולחזור לעולם המציאות שלי. ההבדל הגדול בין סרט לספר הוא שיש אור סביבי, לא חושך. אין לי הקצבת זמן מתחילתו ועד סופו ואני יכולה לקחת נשימה, הפסקה, מנוחה, כל דבר שארצה, אם רק אבחר עכשיו לעבור מעולם הספר לעולם האחר שלי. גם אולם הסרטים היווה בשבילי סוג של כריכה קשה מלאה בדמויות ועולמות, רק שאבחר מי אני מהן ואותה אלבש לזמן המוקצב. היושבים לידי חוו שחקנית נוספת שאינה על המסך הרחב אלא בניהם ממש. ואז החלו התקפי חרדה, משהו שלא היה לי מוכר. בשלב מסוים, האוויר היה נגמר לי וכל שרציתי זה לצאת מהתלבושת ששמתי על עצמי וללכת בעקבות האור והחמצן שמחוץ לחדר החושך שנצבע בבליל של צבעים ורעשים שמיסכו את כל החושים שלי בתחושת ערפל כבדה. לפעמים, אפילו נשימות עמוקות ושיחה פנימית שלי עם חרדתי לא היו מסירות את הערפל הזה ממני. אז הייתי ממתינה בנשימות קטנות וקצובות, כשבגדי השחקנית מונחים לידי ועיני בוהות במסך הקופצני שלפני, שיגמר כבר ואוכל לפלוט את עצמי אל מרחב אור ונשימה. אני שאהבתי והלכתי לקולנוע בכל הזדמנות שאחד מילדי ביקש ממני להתלוות אליו, התחלתי להתרחק ולמעֵט ללכת. תחושת המחנק לא הייתה ברורה לי ומשום מה לא ניסיתי להתעמק בה, חשבתי שהיא קשורה לתקופה הלחוצה בה הייתי.


אני היא זו שאצור ואביים את הדרמה הקומית של החיים שלי

כשהתגלה הגידול הסרטני אצלי בשד בדיוק לפני שנה, הפסקתי ללכת לגמרי לראות סרטים באולם קולנוע, גם מיעטתי מאד בצפייה בהם בטלוויזיה. זה קרה לי ללא איזו תובנה מיוחדת, גם קריאת ספרים החלה במגמת ירידה אצלי, היה קשה לי להתרכז ולהיכנס עמוק אל תוך עולם הספר ואינני יודעת לקרוא ספרים בצורה אחרת. תוך כדי המסע שלי השנה, מסע מטורף ברכבת הרים שלא תמיד ידעה לאן בדיוק היא נוסעת ודרך אילו מנהרות ותהומות היא עוברת, התחלתי להבין שחלק לא קטן מחיי, חייתי בצפייה, הבטתי על החיים שלי, של הסובבים אותי, הייתי שם כמעט בשביל כל אחד שרק רצה שאהיה שם לצפות, או לעזור, אבל הייתי ליד, לא בתוך. תמיד מצאתי דרך לחזור למגדל השן שלי ולתת לחיים לקרות לי. הפעם, לאחר שהתבהר לי שאני השחקנית הראשית במלחמה על ההמשך שלי בעולם הזה, החלטתי שאני לא מתיישבת באולם הקולנוע כצופה, לא לובשת את בגדי השחקנית הראשית ומבצעת דרמה, קומדיה או, טרגדיה על פי תסריט מוכן מראש, אלא אני היא זו שכותבת את התסריט, אני היא זו שאצור ואביים את הדרמה הקומית של החיים שלי. הרשיתי לעצמי לבחור את המפיקים, עוזרי במה ושחקני משנה. ובפעם הראשונה בחיי למדתי לעשות בשבילי, למדתי לאפשר לאחרים להיות בשבילי, לקבל מהם כדי שאוכל להמשיך ולהיות, להמשיך ולתת. הצלחתי להבין שהחרדה שלי רק רצתה לומר; "היי את, תחווי את הסרט ואת הספר אבל תמיד תישארי את."

יומיים לאחר ההקרנה האחרונה, אתגרתי את עצמי והלכנו לסרט, התחלתי בקומדיה, נכנסתי בהתרגשות לאולם הקולנוע, כאילו הייתה זו פעם ראשונה שלי, גמעתי את הסרט, נהניתי מכל רגע ושניה בו, צחקתי, התרגשתי, מעט דמעתי, שחיתי בתוך המסך אבל לא לבשתי שום תלבושת, ולא הגבתי בקול לאף שחקן. כשיצאתי מהסרט הבנתי שבזמן שאני חיה בסרט של עצמי, בסרט של חיי, אני מלאה במי שאני לטוב ולרע, ביפה ובמכוער, ביכולות ובחסרונות , באֶמֶת ובמוסר שלי רק אז אני יכולה בשלוות נפש וללא חרדות ופחדים לצפות ולהיות בסרטים של אחרים.


  • Facebook
  • YouTube
  • Instagram