המראה


הבוקר עולה, עיני נפקחות לעוד יום ברור אך לוטה בערפל מה תספר לי האחות במרפאה מה אדרש לעשות, איך היא תכין אותי לקראת עוד מהלך שתגובותיי אליו אינן ברורות. פניה נעימות, טובות אוהבות, היא מתחילה בהסברים. יש לי שאלות, רשמתי לי, אני נזכרת בחיוך של גאווה קלה. השאלות כבר לא כלכך מפחידות אותי. הן עולות ואני רושמת רק השאלות שחשובות לי להמשך הדרך הקרובה, רק הן מטפסות במעלה גופי ודורשות שאזכור ואתייחס אליהן. אם הן תשארנה פתוחות אחרי שאסביר ואספר, היא עונה לי בחיוך. כולי קשובה אליה, למילים היוצאות מפיה לעיניה המוסיפות הבנה, לגופה המביע.


אוזני וגופי נדרכות כשהיא מדברת על תופעת הלוואי שנקראת השמנה. אני מטה עצמי קדימה כמו לשמוע יותר טוב והיא מסבירה. כל השאלות האחרות נשכחות. נשירת השיער נושרת מטרדותיי. אלו שרואים אותי יפה, טוענים שאהיה יפה גם ללא שיער על ראשי. למרות שאינני רואה עצמי יפה כמו שאחרים רואים אותי, ענין השיער כמעט ואינו מטריד אותי, לפחות לא כרגע, אתמודד כשיבקש ממני התייחסות. הגוף דרוך קשוב כולו כיצד נשמור יחדיו הוא ואני לא רק על כוחותינו אלא גם על צורתנו. רויטל כהני שביט מצלמת סיפורים

מילים: אניה בוקשטיין לחן: אניה בוקשטיין

המתח בין האולי לבטח לא עוזב אותי אולי האכזבה בפתח אולי בא הדבר האמיתי אולי

המתח בין שמש לירח מסובב אותי וכל סיבוב לוקח עוד רגע שהיום איבדתי היום

אם אני יודעת שהכל עוד לפני כמו כשילדים אז אני נרגעת כי הכל עוד לפני כמו כשלא יודעים

המתח ברגעי השקט לא יושב עלי כי הוא סימן בדרך שמשהו גדול קרב אלי

במתח בין הניצן לפרח אני רוצה להיות כי שם אני זוהרת ושם הכל עדיין יכול לקרות

אם אני יודעת שהכל עוד לפני כמו כשילדים אז אני נרגעת כי הכל עוד לפני כמו כשלא יודעים אם אני נוגעת איפה שעדיין רך כמו כשילדים אז אני יודעת שהכל עוד לפני כמו כשנולדים

  • Facebook
  • YouTube
  • Instagram