לא כותבת כדי לקבל מחיאות כפיים. כותבת כי המילים סוללות לי דרך לבריאות ובכלל.

אולי דווקא דרך התנהגות הגוף שלי, אני לומדת את הכוח והעצמה שבי❓

נקודת האור שלי לא הייתה שזה לא יהיה שוב אלא העובדה שאני יכולה לעבור את זה. שאני יודעת איך. שאני יודעת להתמסר גם לתשישות, ולכל מיני מיחושים,

"תפסיקי לרצות להיות מי שאת לא." צרח לה הקול באוזן. "תקבלי את מי שאת על כל גוונייך." היא המשיכה להביט בתמונות, לראות את הבעות הפנים...

אני צועדת לאט בשביל שלי, בסדר הנכון לגוף שלי, מרגיעה מאבקים בין ראש שרץ קדימה לנפש שזקוקה לאנגז'ה {כריכת זרוע בזרוע} כדי להוציא לפועל,

כל מיני מאכלים נכנסים לפה ויוצאים ממנו בבושת פנים ואפילו בתסכול. אין טעם לשום דבר ולמה שיש כבר טעם, התחושה שהוא משאיר בפה לא שווה את הטעם.