ספר


חיוך קליל מרחף לו על פני, חשבתי לשוחח איתו על הימים שיבואו, על הטיפולים שיטלטלו את כולנו.

קוראת ספר והדמעות מציפות את עיני. בית הקפה השכונתי, המוכר, האהוב בחמימותו מספק לי את הפינה בה דמעות רגשנות, מילים שנוגעות, חודרות, חושפות, פוצעות ומנחמות יכולות להציף ולעטוף אותי בלי להפוך אותי לענן שנשבר ונפער בו חור גדול ממנו ניתחות הדמעות מטה. הפינה הקטנה, עם הקפה האהוב עלי, שפה יודעים לעשות לי אותו מושלם, מחבקת אותי ומאפשרת לי לשקוע במילים שבספרים, אותם אני כל כך אוהבת לקרוא. כל יום מוצאת עצמי מנסה להבין יותר לעומק, את הטנגו הזה שיש לי עם מילים, קווים ונקודות, מכחולים ועפרונות, שרטוט וצבעים. ספר על בחורה קטנה ואמיצה מצית בי את ההבנה על הבושה שבי, על הבושה של מי שאני ועל כך שאין לי שום סיבה להתבייש בעצמי ועל עצמי. "את זורמת עם החיים," אומרת לי חברה טובה. "אני גם גורמת להם לזרום לי," מלמלתי לתוכי. "בעיקר כשהמים בִּנְהר התשוקות והחלומות שלי נעצרים לפתע באיזו צמחיה סבוכה, או סלע ענק שצריך הרבה ידיים כדי להזיז אותו." אני נחה מידי פעם, גם את זה למדתי לעשות. פעם מנוחה הייתה בשבילי בטלה ועצלות, היום היא ההבנה שלפעמים צריכה לצלול מעט לתוך עצמי, גם אם זה קצת למטה, רק כדי להירגע, לשתוק ולא לשמוע. הציפה הזו על פני המים אוגרת בי כוחות להזיז סלעים, לעקור שיח שמפריע בדרך, מאפשרת לנהר שלי להמשיך לזרום בקצב שהוא ואני אוהבים ויכולים.

ספר על בחורה קטנה ואמיצה מצית בי את ההבנה על הבושה שבי,

אני ממשיכה לטבוע בספר. דומעת את המילים ביחד עם הקפה, שוחה בים האותיות והרגשות שמציפים אותי עם כל דף שמסתיים. צלצול הטלפון שולף אותי מהים הפתוח שאצלי, על הצג בני הצעיר, שואל לשלומי, מעדכן אותי על יומו. מארגנת חפצי, רק כדי להגיע הביתה ולראות שהלך הוא כבר לשחק כדורגל ומשם לצופי הים. חיוך קליל מרחף לו על פני, חשבתי לשוחח איתו על הימים שיבואו, על הטיפולים שיטלטלו את כולנו. אך הוא כמו אביו ואחִיו, נאחז בשגרה, במה שיש.

כמו יודע שזו תקופה לא פשוטה, כולנו נעבור אותה באהבה, הכלה והבנה, כל אחד בדרכו שלו.


דומעת את המילים ביחד עם הקפה, שוחה בים האותיות והרגשות שמציפים אותי עם כל דף שמסתיים.

  • Facebook
  • YouTube
  • Instagram