עכשיו קרוב

עודכן ב: ספט 6


היא מתיישבת מולי, פנים נעימות, חום קורן מהם חיוך עדין בודק את חיוכי. אישה טובה שבלבן כיוונה אותה אלי. משהו בה אמר לה, "היום נעה צריכה, זקוקה חסרה, כואבת, סוערת." אהובתי הבכירה שואלת "להשאיר אתכן לבד?" לא, אני עונה. ידה מושטת למצלמה, ואני כבר שכחתי מקיומה השליח, כך הוא קורא לעצמו, הבן 20 שלי שכולו טוב והומור, מתרווח בכיסא לקראת נמנום קל.

יעל שואלת "דמיון מודרך, הקראת שיר או סיפור?" אני בוחרת בשיר "יכול להיות שאת מכירה אותו" אומרת ומתחילה להקריא כל מילה ומשמעותה, יוצאות החוצה עם קריאתה ראשי וליבי מתחילים לזמזם, את הלחן המקסים לא פחות של עידן רייכל.

יעל מרימה עיניה לחיוך הקצת עצוב שלי הבוקר אמצע הדרך, פעם אחרונה של התרכיז האדום. ובתוכי מעורבבת שמחה עם עצב כעס מעקצץ אל מול הקלה משחררת, מכלול התחושות הללו לא נותן לי מנוח. כועסת על עצמי שאינני רגועה שקטה, מקבלת. בעיניים שואלות ומזמינות היא שואלת אותי, על האמונות שלי, תקוות, רצונות. מדברת איתי על עבר, הווה ועתיד. בכ- 20 דק יוצאים ממני מילים קצרות על אמונה אחת שמכילה בתוכה את כל השאלות. "הייִ את, האמתית, ללא מסכות ומגננות שהיטבת לשים במשך השנים. חייִ את החיים כמיטב הבנתך את עצמך ויכולותייך. בהווה ובעתיד, כי העבר חלף עבר לו ואינו ניתן לשינוי, רק ללמידה, למראה שהייתי." אני מחייכת. בעודי מחכה לתוצאות בדיקות הדם, התחלתי לכתוב על אסור ומותר עלי מול הנורמות, מול המסכות, על; "מה שהיה בילדותי ומה שהפכתי להיות". "נשמע את השיר?," יעל ספק שואלת, ספק אומרת והשיר מתחיל להתנגן לו.

כולי קשובה למילים, לנשימות שבין הפִסקאות, ללחן המחבק ולקול המספר את רגשותיי הבוקר. מילות הפִזמון מגיעות ואני מצטרפת אליהם, כמו אומרת אותן לעצמי, מתפללת אותן ובלי שהתכוונתי יוצאות להם דִמעות הניקיון החוצה ממני, יוצרות מערבולת שאינה מאפשרת לי להפסיק לבכות. אני נותנת לעצמי להוציא את תחושות הבוקר עם הדמעות השקטות והמנקות שלי. מחפשת מעט מסתור מששת העיניים שמסתכלות באהבה, ומאפשרות לי לבכות חרש. הם מבינים שלגעת יפסיק את מה שצריך לקרות. טובה שבלבן, מגיעה בהיסוס, "אל תפריעי לעצמך," היא אומרת והבכי הופך לצחוק קל. "לא טובהלה, אינך מפריעה להיפך, עכשיו אחרי שיצא הלכלוך מהגוף יש מקום לקבל באהבה והשלמה את הפעם האחרונה של התרכיז האדום. אמצע הדרך :)."


  • Facebook
  • YouTube
  • Instagram