עוד יום שעובר ועוד ברור לברר ושוב שיחות עם נשים מחייכות מרככות את ליבי באשר לגופי. מאפשרות לי למידה והבנה את הגוף המקבל באהבה כל גזֵרה שעליו מטילה. יד מלטפת את כולו, אצבעות בוחנות קימוריו. עיניים בוחנות כל קפל וכתם, מוודאות שלא נפגם. עוד חיבוק, עוד חיוך. ספר תהילים צבעוני, שניתן בלב אוהב וחייכני מאשר לי בחירה בדרכי, כלכך הרבה אהבה סביבי הבנה, הכלה.
הכרות מחודשת איתי, עם נעה האחרת שבי. זו שנופלת לתהום, ובמרחב החדש והעלום מניחה לעצמה דאייה, גם כשרוח סוערת מגיעה מעיפה אותה מקצה לקצה, מטלטלת אותה כמו הייתה עלה. הגוף הופך חסר משקל, הראש מרגיש מרוקן וקל. הרוח אל על נושאת אותה אל נעה בת דמותה הגוף רפה, הנפש שלווה. נאחזת בניצני אהבה, שבתוך גופה נובטים ואל תוכם אוספים, את דמעות הכאב והצער את הילדה המשוטטת ביער.
הרוח אל על נושאת אותה אל נעה בת דמותה הגוף רפה, הנפש שלווה. - צילמה אלינורי
הרגשות סוערות, אינן מרשות לה להרפות וסתם כך להיות בתוכן אלא להכיר ולקבל את כולן. מביטה אל פירחי האהבה, שלעולם פורחים בליבה מבקשת שיָרוו מצוּפם, את ליבה שותת הדם שרק מבקש לחבק ברוך, אותי האחרת שמנסה לחמוק. את השופטת הפנימית, הצריכה לחרוץ דין ולהחליט.
Yorumlar