top of page

סרטן ככלי טיפולי

עודכן: 3 בספט׳ 2023


הסרטן הגיע, והעמיד אותי בפני ברירה ואני החלטתי לבחור בחיים כל יום מחדש- צילמה אפרת סטרטינר

"הסרטן ככלי טיפולי, זהו על זה את צריכה לכתוב פוסט” היא קובעת בחיוך רחב .

“השתגעת” אני עונה “יסכלו אותי באבנים וסכיני מילים"

“אז מה, יהיו גם כאלו, את מי זה מעניין, זו הסיבה שאני קוראת אותך, שאת כותבת אחרת, את אומרת דברים לא קלים בצורה שאפשר לקרוא ולהקשיב להם.”

“מעניין, לא שמתי לב לזה, אני כותבת את הבטן שלי, את האמת שבי, אותי, את דרכי, ומקבלת את כל הדרכים האחרות שאינן אני”

התשובה שלי מגיעה עם ניסיונות להיזכר בטקסטים שלי.

החלק הזה מהשיחה אִתה תפס איזו פינה במוח שלי והתיישב שם מסרב להעלם לי מהמחשבות.

לפני כמה ימים הגיעה לחנות בה אני עובדת אישה לקנות חזייה לפרוטזה

“אני דוגמא שיש חיים אחרי הסרטן, ועוד איזה חיים, אני כבר 30 שנה אחרי.”

היא מספרת לי על המהפך שעשתה;

עשיתי מהפך, שינוי, לקחתי את עצמי ועפתי על החיים, עשיתי ועדיין עושה אהבה עם העבודה שלי ועם החיים, אפשר לקרוא לזה קריירה. דרך זה אני עוזרת לאנשים להחלים ולהתמודד עם המגפה הזו שנקראת סרטן”

ושוב צפו המילים ההם גבוה למעלה, מנערות אותי שוב.

כמעט כל מי שאני מכירה, שצלח את הסרטן עשה איזו שהיא מהפכה עמוקה בחייו, בין אם אישית ובין אם ציבורית, ולא פעם שתיהן.

"והרי זה מה שאת עשית," אני ממלמלת לעצמי

הסרטן הגיע, והעמיד אותי בפני ברירה ואני החלטתי לבחור בחיים כל יום מחדש, גם בימים הפחות טובים.

גייסתי את הנפש לטובת הגוף ויצאנו להילחם על עצמי. על אני שהסתתרתי מעצמי, מכל מיני סיבות שאינן קשורות בי, יותר נכון שאינן אני אבל סברתי שכך צריך להיות.

אני שחייתי ליד ודרך האחרים, אני שהייתי בשביל כולם ולפעמים שכחתי את עצמי בדרך.

כדי להתמודד ולהחלים מהסרטן השתמשתי ברפואה הקונבנציונלית, ניתוח, טיפולים כימותראפיים , הקרנות וברכתי את עזרתם, חייכתי אליהם, קיבלתי אותם באהבה והם החזירו לי אהבה ברוב הימים. נעזרתי גם בהומאופתיה ובמלווה\מטפלת רגשית כי אני מאמינה הגוף והנפש שלנו אחד הם וכדאי לעבוד ולעבד את מה שקורה לנו עם שניהם במקביל :). הצטיידתי בתשוקה שבחיים ואספתי את כל הכלים שמבעירים אותה בגוף ובנפש כדי שתהיה בי על המקסימום.

בעזרת הכלים הללו הצלחתי להסיר לא מעט פחדים, מחסומים ומחשבות כאלו שלולא עמדה לי האפשרות של להיות או לא להיות לא היו נכחדים ממני עד היום.

נזכרתי שכל מה שהחיים מבקשים מאתנו זה לחיות אותם הכי נכון וטוב לנו שאפשר.

התחלתי ללמוד אותי יותר טוב, לחשוק בעצמי.

התכנסתי, בחנתי, התרכזתי בי.

הבנתי, למדתי להעריך אותי.

למדתי לאהוב את החיה הקטנה שבתוכי על היופי והפחות יופי שבה.

ניצלתי את הימים בהם גופי סרב להקשיב לנפשי וסחב אותי למטה, להתחפר עמוק בפינות החדרים שלי, שמעתי את התלונות שלו, והרגשתי את החרדות שלו לא להיות, לא להישמע, לא להיראות.

השיחות בינו לבין הנפש שבתוך הלב שלי הפתיעו גם אותי.

נשמתי, הייתי והקשבתי, לא הנחתי לו להישאר צנוח מטה. הייתי אוספת אותי ומזכירה לי את כל מה שהייתי ועשיתי וכל מה שאני רוצה לעשות.

כן, רוצה. למדתי שלרצונות שלי יש מקום גדול באיכות החיים שלי ועלי להקשיב להן.

הן קשורות לתאוות החיים הבסיסית ביותר של האדם.

כדי לרצות צריך לשים את הפחד בצד, להבין שהוא לא משרת אותי. הוא מונע ממני ולא מניע אותי.

ואם זה אומר שאני זקוקה ללכת בתלם שונה מהנורמות, זה מה שעלי לעשות.

אם זה אומר שחשוב לי להראות אותי ולהשמיע את קולי בציבור, אלמד להשמיע אותו במידה ובדרך שטובה לי.

אז כן השתמשתי בסרטן שצמח לו אצלי, בפחד הענק שהוא הביא אתו, הפחד לא להיות,

השתמשתי בו ובזמן השקט שהוא אפשר לי כדי להיות ולהתאוות, כדי להיות נוכחת בחיים שלי, בדרך שלי, עם הנפש שלי .

3 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page