לעיתים מזדחלים להם לראשי מחשבות ופחדים שאינני אוהבת. שחורים מידי בצבעם. אפלים במהותם. הנפש רוצה גם אותם לשחרר ממנה, אך היד בעזרת הראש מסרבת, חוששת. מה יהיה אם ייכתבו על הדף, שחור על גבי לבן. היהפכו אמת אם אראה את קווי אותיותיהן משורטטים על הנייר? האם יפזזו בלעג כלפי כשאצבעי תרקד על המקלדת מילותיהן, תביע את התחושה הזורמת בי כשהן נמצאות שם בתוכי? האם עוצמתן היא בכך שאראה אותן אל מול עיני, במקום בו אינן יכולות לחזור ולהעלם? מדוע אינני מבטאה באותיות, מילים וצבעים את קשת התחושות שבי, גם את הקווים האפורים והשחורים. הרי אין טוב ללא רע והשחור לעולם יהיה מחובר ללבן.
מותר לך לחשוב עלינו הן מחייכות. כן אנחנו לא נעימות, לעיתים מפחידות, מידי פעם מטלטלות, אך כאן לצידך, בתוכך.
מידי פעם נבצבץ, נרים ראש ונזכיר לך שמותר וחשוב לך גם לראות אותנו.
איתנו תדעי ותביני שבכל אדם פחדים, כל בן אנוש צועד בשבילי החיים. אינו יודע מתי ייעצר בצומת זו או אחרת, אינו יודע מתי יאלץ לסטות מנתיבו. מתי ידרדר לשולי השביל. מתי יצטרך להמתין.
את רוצה להיות כאן בנתיב מותווה וברור, כל חייך מחפשת אותו. הוא איננו, מעולם לא היה, רק את טווה אותו כשטיח. חייך נצבעים בצבעים ונשזרים בחוטים כמו רקמה עדינה, עם יריעות גסות. חוטים מתפתלים זה בזה, יוצרים צבעים חדשים ומיוחדים הנשזרים בתוכם. ביחד הם יוצרים את שטיח חייך, את השביל עליו צועדת, את הנתיב בו את מפלסת דרכך בעולם הזה. את טווה את העבר, צובעת את ההווה ועינייך תוהות אל העתיד.
Comments