בזמן שישנתי


המקום הזה שלך שבו את מדמיינת, מפנטזת איך זה יהיה..."

מתעוררת, זזה בעדינות, שישן, הוא נרדם הרבה אחרי אבל, תזוזה קלה שלי והוא פוקח עיניים כך זה קורה בזמן האחרון. הוא דואג, מפנק, מפחד! קורי שינה עוד על עינינו, ידו מטיילת על גופי, עיניו מחייכות במין חיוך תמוה עיני שואלות והוא עונה: "בזמן שישנת, טוב חזק (שנתי קלה בדכ), מלמלת דברים מתוך שינה." אני מחייכת, "ספר לי." מעניין מה עולה מהמעמקים כשאני רפויה לחלוטין. האם יש דברים שיפתיעו אותו, שעוד לא דיברנו עליהם, פתחנו, מעכנו. מילים שעברו מרגל שמאל ליד ימין, מיד ימין לחדר הלב השמאלי? אולי לאחת מהאונות שבמוח? דברים שלא הוטלו מבפנים לחוץ למחשבה ארוכת טווח או פחות? הוא אומר בשקט מחויך: "על מקום שאת לא מספרת לי עליו, על המקום הזה שלך שבו את מדמיינת, מפנטזת איך זה יהיה..." קור מקפיא שורר מחוץ לפוך, אך מילותיו יצאו מפיו בחום ואהבה שחיממו את החדר.

יותר מאוחר כשיצאנו לקור כדי לחלץ עצמות, מצאתי עצמי חושבת הרבה על מה שהאיש שאיתי אמר לי. והמחשבות מצאו אותי כותבת, על מה שיכולתי למלמל בזמן שישנתי;



יותר מאוחר כשיצאנו לקור כדי לחלץ עצמות, מצאתי עצמי חושבת הרבה על מה שהאיש שאיתי אמר לי.

השדים והפיות שרוקדים בהתרגשות אין סופית המלאה בחששות וסכרים.

אתה רוצה שאתמסר, אשים הכל בצד ואשחרר אומֶר ויותר לא מדבר. לא לחשוב, לא להרגיש רק לבצע, לעשות. אין לי התחלה, אמצע או סוף, מרגישה בים גועש. כמו שהרגשתי לפני כ 6 חודשים כשנחת הגילוי ההוא, המפחיד. זה שלקח אותי למסע אל הלא נודע. נאחזת במעט שיש מבחוץ בהרבה שיש בתוכי. מנסה להזיז פחדים וחששות להסיר מדרכֶּי המחשבות את הלמה ומדוע. לטבוע בהתרגשות בציפייה אל הלא ידוע מנסה לרוקן את מוחי מהתוצאה. להישאר רק בעשייה. מנסה להסיר מגננות של שנים. לשחות בים הרצונות ללא רצון עכשווי משלי. "את לא סומכת עלי," מהדהד לי בראש. אתה מראה לי שאפשר לסמוך, להאמין. אך איך אפשר לי לסמוך על אחר כשעל עצמי איני סומכת? גם את זה אני לומדת אט אט מרפה, מבינה שיש יד מכוונת, מרגיעה, מלטפת. גם אם מגיעה היא במנות קצובוּת. כדי לא לאפשר לי לנוח בפינות הנוחוּת. הזמן שיש לי, הזמן שאין לי, נעלם בסבך הימים. ואני צריכה מעט אוויר, רק טיפה בים הזמן לנשום את עצמי לבטוח בעצמי שוב אני ישנה וליבי ער- מילים ולחן : יובל דיין


{תודה לאיש שאיתי כלכך הרבה שנים, אוהב, מאפשר, הולך בדרך חתחתים לידי, לא מוותר, גם כשקשה לו מוכיח לי שאפשר יותר.} שוב אני ישנה וליבי ער

נצחק נצחק עד השניה האחרונה

כל עוד יש איפור

העיניים זורחות, הפנים מאירות

והלב, הלב לא ברור

וזה זז בתוכי כבר שנים

הרצון להתעמק, לדעת

לדפדף את הכריכה היפה שמעל

להסיר את הקליפה

להכנס בין השורות לרגע

לתפוס את כל מה שחולף לידי כל הזמן

איך פתאום זה כובש את כולי ברגע

אוחז בי, מטעה

ועוזב

אז שוב אני ישנה וליבי ער

שוב אני ישנה וליבי ער

  • Facebook
  • YouTube
  • Instagram