"אמא, יש לי משהו לספר לך"

עודכן ב: 22 מרץ 2019


עיניה נוצצות מדמעות שמחה עצובות, כשהיא מלטפת ברכות את גב כף ידי המונחת עליה.

היא עוברת מהסוכה לספה, אפילו בהליכה הקצרה הזו של מספר צעדים הנשימה קשה עליה. "אמא", אני מתיישבת לידה, נצמדת אליה ומחבקת אותה, "זה נגמר, אני כאן, בריאה ומרגישה מצוין". היא נאנחת בכבדות ומחייכת חיוך עצוב.


"בדיוק שנה עברה" היא אומרת לי בעיניים מחייכות ופנים לבנות מעייפות. "כן, אימא'לה" אני עונה לה "עברה בדיוק שנה, מאז שישבתי כאן, לספר לך ולאבא על הגוש הסרטני שהתגלה לי בשד" עיניה נוצצות מדמעות שמחה עצובות, כשהיא מלטפת ברכות את גב כף ידי המונחת עליה. שתינו יודעות שמאותו יום לפני שנה ועד יומינו האחרון ינקר החשש על השק הבלתי נראה שאנחנו נושאות על גבינו. אני מתרחקת מעט, מאפשרת לה לקחת כמה נשימות, שהפכו מאד כבדות וקשות מאז שהיא הבינה שלא הסתיימו תלאותיה בעולם הזה, שהסרטן החליט לשוב ולשוחח איתה הפעם דרכי. " מה הוא רוצה ממני?" שאלה אותי כשבאתי לבקר אותה רגע קט לפני שצללתי אל תוך שנת ההוריקן שלי, שנה שבה הרשתי לעצמי להציב את עצמי במרכז, רק כדי שאוכל להבריא ולצאת מהחוויה המפחידה והסוערת הזו, בטוחה, יודעת, אוהבת יותר את עצמי ואת כל האנשים שסביבי. "לא הספיק לו הסרטן שלקח את אחיך הבכור, למה לי? מה עשיתי" היא המשיכה בקול שבור וכואב, לטעון טענות כלפי האלוהים בשמיים שהיא מאז ומתמיד מאמינה בו ועובדת אותו. אחזתי בכתפיה השבריריות, אך ורק בשל גילה, בעדינות "הוא, לא רוצה ממך כלום, אמא" עניתי "את לא עשית שום דבר רע מעולם. ולי ממילא אין דיבור איתו," הוספתי בחיוך, "זו תהיה תקופה לא קלה, אבל אנחנו עוברות אותה, אני נכנסת לניתוח להוציא את החבר הסרטני שהחליט לטלטל אותי ואת עולמינו ובתוך זה אנסה להבין מה עלי לעשות כדי שלא יחזור לעולם לבקר אותי, אבל אני כאן ואין לי שום כוונות לוותר במלחמה הזו"

אחותי הצעירה ממני, שהייתה לי אחות, אם, חברה וכותל בימים בהם הייתי זקוקה לה,

היא חיבקה אותי חיבוק שואב כוחות, אהבה ואנרגיות שלא ממש היו לי, אבל נתתי לה, כי באותו רגע, היא הייתה זקוקה להם הרבה יותר ממני. ברגע שקיבלתי את הבשורה על הגוש הסרטני שמצא לו פינה בשד השמאלי שלי, ידעתי שמתי שהוא אצטרך לספר להורי, שאיבדו כבר את אחי הבכור למחלה הארורה הזו, לפני כ 33 שנה. ידעתי שאוכל לשוחח איתם ולספר להם על איך תראה המלחמה השחרור שלי, רק לאחר שאני אצליח לשלוף את עצמי ממערבולת ההוריקן אליה נשאבתי עם הידיעה. כחודשיים וחצי לקח לי להבין שאין לי במה להתבייש ושהקרצינומה בצורת אלמוג סרטני כדי ללמד אותי הרבה מאד דברים על עצמי. הראשון היה להיפתר מהבושה שאפפה אותי, מחוסר היכולת לדבר על הסרטן שקינן בגופי, מהפחד לספר לאנשים הכי קרובים לי במעגל המשפחה והחברות. לוותר על הבושה והחשש בלחשוף את עצמי חלשה מול העולם ולבקש תמיכה, אהבה ועזרה. היום, אני בדיוק שנה אחרי שישבתי מול הורי בני ה 82 רועדת מפחד התגובה שלהם, האם יצליחו להתמודד? שלא ייעלמו לי באמצע התהליך. בדיוק שנה אחרי התחינה הפנימית שלי שיישארו כאן לראות אותי מנצחת ומבריאה, מתגברת על כל מכשול בדרך, מתמודדת עם חומרים וסיטואציות שמעולם לא התמודדתי איתן. לומדת על עצמי ועל הקרובים והסובבים אותי, בשנה אחת, הרבה יותר ממה שידעתי עליהם ועל עצמי ב51 שנותיי בעולם הזה. שנה אחרי תחילת ההוריקן, אני יושבת על הספה אצל אחותי הצעירה ממני, שהייתה לי אחות, אם, חברה וכותל בימים בהם הייתי זקוקה לה, נתנה עצמה ללא שאלות ובטונות של אהבה. שמרה על שפיותם של הורי, בימים בהם אני לא יכולתי.

min nhar li mshiti - הפרוייקט של עידן רייכל



אני יושבת צמודה לאִמי ואני רק מבקשת שהיא תחזור לנשום כמו שנשמה לפני שחליתי, אני מחבקת אותה הפעם כדי לתת לה את כל הכוח, האהבה, האמונה והתקווה שהסערה שעברתי נטעה בי. רוצה לנעוץ בה את ההבנה העמוקה שאנחנו באמת אחרי הכל, אני לא הולכת לשום מקום, אנחנו ממשיכות לדבר, להתחבק ולצחוק עוד הרבה מאד שנים.


"זה נגמר, אני כאן, בריאה ומרגישה מצוין".

  • Facebook
  • YouTube
  • Instagram